יציאת המצרִים – שלטון מצרים בכנען

אין בידינו עדות חוץ מקראית על יציאת בני ישראל ממצרים, אולם מבט היסטורי וארכאולוגי על סוף תקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל מגלה כי באותו זמן התחוללה יציאתם של המצרים מכנען. האם יש קשר בין השתיים?

מצרים, שכנתה הדרומית של כנען, השפיעה לאורך השנים על התפתחותן של התרבויות באזור, ושיא השפעתה היה בתקופת הברונזה המאוחרת, בין המאות ה-15 וה-12 לפסה"נ, כשמצרים התפשטה לתחומיה של כנען. התפשטות זו הביאה להיכרות ישירה של בני הארץ עם התרבות המצרית, והותירה חותם ברור שנחשף בממצאים הארכאולוגיים הרבים מאותה תקופה. בעקבות משברים גדולים שפקדו את מצרים ואת האזור כולו במאה ה-12 נסוגה מצרים מכנען לאחר שלטון של כ-400 שנה.

למרות שיש בידינו עושר של ממצאים היסטוריים וארכאולוגיים המעידים על נוכחות השלטון המצרי בכנען, הרי שבמקרא הדבר לא מוזכר. במקרא נכתב רק כי בני ישראל שהו במצרים במשך תקופה דומה – 430 שנה – עד ששוחררו מהשעבוד, יצאו ממצרים ושבו לכנען.

בראשית תקופת הברונזה המאוחרת התרחש אירוע מכונן בתולדות מצרים – החיקסוס גורשו ממנה. שושלת החיקסוס – שם שמשמעותו מושלי הארצות הנכריות – הייתה ממוצא כנעני, והיא שלטה במצרים במשך למעלה ממאה שנה. בסביבות 1550 יצא פרעה יעחמס הראשון, מייסד השושלת ה-18 של מצרים, למתקפה נגד החיקסוס. הוא כבש את בירתם אווריס וגירש אותם חזרה לכנען. בעקבות המתקפה המוצלחת החלה תקופת הממלכה החדשה במצרים, וההתפשטות צפונה הייתה חלק ממדיניותה. היא התאפיינה בכיבוש אזורים שונים בכנען וצפונית לה. מאז כיבושיו של תחותמס השלישי במאה ה-15 ועד סוף המאה ה-12, שלטה מצרים בכנען בעזרת מערכת מורכבת של ערי מדינה, מצודות ובסיסים צבאיים.

בין המקורות ההיסטוריים המעידים על שלטון מצרים בכנען מצויות כתובות מלכותיות של שליטיה – חלקן על מצבות ניצחון וחלקן על מפעלי בנייה מלכותיים. מידע נוסף התגלה בארכיונים שבהם נשמרו מכתבים. בחפירות ארכאולוגיות שנערכו ברחבי הארץ התגלו ממצאים אופייניים למצרים ונחשפו קשרים תרבותיים בין מצרים לכנען באותה תקופה.

 

דרך השליט המקומי

מקור מרכזי להבנת אופי היחסים בין מצרים לכנען הוא ארכיון של מכתבים דיפלומטיים שהתגלה במצרים. המכתבים, המתוארכים לאמצע המאה ה-14, ממוענים לפרעוני השושלת ה-18 – אמנחותפ השלישי, אמנחותפ הרביעי המכונה אחנתון ותות ענח' אמון. הארכיון נחשף ב-1887 באתר המצרי אל-עמארנה וקרוי על שמו. באתר נתגלו שרידי העיר הקדומה אַחֶתְאַתון, שנבנתה בימי אחנתון.

המכתבים, שלשונם אכדית, נכתבו על לוחות חרס בכתב היתדות, ולעתים מעורבים בלשונה ניבים מקומיים. חלק מהמכתבים חושפים קשרים בין השלטון המצרי לשליטי המעצמות השכנות – בבל, אשור, מיתני וחת – אך רובם נשלחו ממושלים של ערי מדינה בכנען לשליטי מצרים, ומשקפים את תלותם במצרים. תוכן המכתבים כולל בקשות לסיוע צבאי נגד יריבים פנימיים, ומאבקים בין ערים שונות על מעמדן. המכתבים מספקים עדות ישירה לכך שמצרים שלטה בכנען וחושפים את חוסר היציבות שאפיין את האזור ערב קריסתן של המערכות השלטוניות בסוף תקופת הברונזה המאוחרת. עַבְּדִ-חֶבָּה, מושל ירושלים, כתב לפרעה אחנתון:

ידע נא המלך (כי) כל הארצות חיות בשלום (זו עם זו), אך נגדי (הן עושות) מלחמה. לכן ידאג נא המלך לארצו. ראה, ארץ גזר, ארץ אשקלון ולכיש נתנו להם מזון, שמן ואת כל מחסורם.

לכן ידאג נא המלך לצבא הסדיר וישלח נא צבא סדיר נגד האנשים הפושעים במלך אדוני! … ראה, ארץ ירושלים זו – לא אבי ולא אמי נתנו לי (אותה), זרוע המלך החזקה נתנה לי אותה ('למלך אדוני – מכתבי אל-עמארנה' בתרגומה של ציפורה כוכבי-רייני, עמ' 213-214).

המצרים היו בקשר עם האליטות המקומיות בכנען ודרשו מהן תשלום בתמורה לחסות ולהגנה. המושלים המקומיים הדגישו במכתביהם את נאמנותם המוחלטת לשליטי מצרים במטרה לזכות להכרה המצרית במעמדם ובשלטונם. נוסח המכתבים מלווה בחנופה עזה, וניכר הרצון לרצות את השליטים במנחות. בִּרִדִיַ, מושל מגידו, כתב לפרעה אחנתון:

למלך אדוני ושמשי, אמור: כה (אמר) בִּרִדִיַ מושל מגידו, העבד הנאמן של המלך. לרגלי המלך אדוני ושמשי שבע פעמים ושבע פעמים השתחוויתי. הנה נתתי את דרישת המלך אדוני: 30 שוורים … כבשים ועזים … ציפורים. והנה שלום לערי המלך אדוני, אולם אני (נמצא במצב של) מלחמה (שם, עמ' 203-204).

השלטון המצרי גבה מסים כבדים מערי המדינה הכנעניות, ופקידים מצרים שישבו במרכזים העירוניים בכנען ניהלו אותם בשם השלטון. נוכחות צבאית, שכללה מצודות ובסיסים צבאיים, אפשרה למצרים להשליט סדר וארגון במרחב. המצרים שלטו על אזור נרחב בעזרת שימוש במשאבים מקומיים ובמבנה הפוליטי של ערי המדינה הכנעניות. באתרים רבים בארץ מתקופת הברונזה המאוחרת נמצאו עדויות ישירות לנוכחות המצרית בכנען.

 

 

אליטה בניחוח מצרי

אחת הדרכים לבחון השפעה תרבותית היא סגנון הבנייה. בתל לכיש נחשפו שרידי עמודים בסגנון מצרי במבנה ששימש כנראה מקדש מקומי. בתל שרע הסמוך לרהט נמצא מבנה רבוע בסגנון מצרי, ובו קערות ועליהן כתובות מצריות. גם בתל אפק, בתל ג'מה שבמערב הנגב, בתל חסי שבשפלה ובתל משוש שבצפון הנגב נחשפו מבנים בעלי סגנון מצרי.

הנוכחות המצרית בכנען בולטת בעיקר ביישובי קו החוף ובמרחב העמקים. בבית שאן התגלו בניינים מפוארים עם מזוזות מגולפות שעליהן סימני הירוגליפים – כתב החרטומים המצרי. עוד נחשפו שם כותרות עמודים גדולות מאבן המגולפות בצורת צמח הפפירוס, שגם הן עדות מובהקת לסגנון מצרי. החופרים משערים כי המבנים היו חלק ממרכז שלטוני מצרי שהתקיים בבית שאן במשך תקופה ממושכת. בית שאן נזכרת ברשימת כיבושיו של תחותמס השלישי במסעו לארץ ישראל במאה ה-15. מאז ועד המאה ה-12 הייתה בית שאן תחת שלטון מצרי.

בבית שאן נחשפו שתי כתובות ניצחון על מצבות אבן מימיו של סתי הראשון, מסוף המאה ה-14, המעידות על מסעו לכנען ועל כך שהשליט סדר באזור. עוד התגלו בבית שאן פסלו של רעמסס השלישי ומשקוף אבן הנושא את שמו מהמאה ה-12. ממצאים אלה הם משלהי השלטון המצרי בכנען, בתקופה שבה נאלצו המצרים להתמודד עם מתקפות של גויי הים וחוו משבר כלכלי חריף.

יחס האליטה הכנענית לתרבות מצרים ולמנהיגיה, כפי שהוא משתקף בממצא החומרי בחפירות, דומה לזה המוכר במקרים אחרים לאורך ההיסטוריה שבהם אליטות חברתיות חיקו את תרבותה של האימפריה ששלטה בהן משום שראו בה סמל מעמדי. הממצאים החומריים משלימים את התמונה המשתקפת ממכתביהם המתחנפים של השליטים המקומיים שהתחננו לחסות מצרית. לא ברור אם האליטה הכנענית ראתה עצמה כחלק מההגמוניה המצרית, אך ניכר בהחלט כי מצרים היוותה עבורה מקור להשראה תרבותית.

גם באמנות הכנענית ניכרת השפעה מצרית. נמצאו חפצי שנהב בסגנון מצרי, כלי חרס מצריים, חותמות הנושאות שמות של פרעונים וסמלים מצריים. האליטה השלטונית בכנען התהדרה בחפצי יוקרה, שחלקם יובאו ממצרים וחלקם נעשו בידי אמנים מקומיים שהשתמשו במוטיבים מהאמנות המצרית.

אחד מסממני ההיכר האמנותיים הבולטים והמוכרים מתקופה זו הוא החרפושיות – חותמות אבן מהודרות בצורת חיפושית הזבל, בעיקר מהמין המכונה זבלית פרעה, שהיוו ייצוג סמלי לשמש הבוקר המתחדשת על ידי אל השמש. גב החרפושית עוצב בדמותה של החיפושית, ואת החלק השטוח נהגו לעטר בהירוגליפים המבטאים סמלים, רעיונות ושמות. השפעת ההגמוניה המצרית לא פסחה גם על התפריט של האליטה הכנענית. בתל לכיש נמצאו עצמות אווזים המעידות על אורח חיים ראוותני ועל אימוץ המטבח המצרי.

על אף חוסר היציבות הפנימי בכנען, שעליו מעידים מכתביהם של מושלי הערים בפניותיהם החוזרות לשליטי מצרים, האליטה הכנענית נהגה בראוותנות ובניצול. המבנה הפוליטי של ערי המדינה הכפיף את האוכלוסיות הכפריות שסביבן לשליטים המקומיים, ואפשר להם לנצל את האוכלוסייה ואף לסחור באנשיה. מכתב מעניין במיוחד ששלח מלך מצרים אמנחותפ השלישי למִלכִּאִל מושל גזר מעיד על מציאות זו:

למִלכִּאִלֻ איש גזר, כה (אמר) המלך: עתה את הלוח הזה שלחתי אליך כדי לומר לך. עתה שלחתי לך את חַנִיַ הממונה על אורוות הצבא הסדיר עם כל דבר (הנדרש) לקבל 'מוזגות' יפות … סך הכל 40 'מוזגות'. ושלח 'מוזגות' יפות מאוד אשר אין כיעור ביניהן, כדי שיאמר לך המלך אדונך "זאת טובה" (שם, עמ' 194-195).

 

 

חילופי משמרות

בסוף המאה ה-12 חלה קריסה רחבת היקף של ממלכות גדולות באזור, ובהן האימפריה החתית, וגם של ערי מדינה בסוריה ובכנען. חוקרים דנים בסיבות למשבר, ורובם קושרים את קריסת הממלכות עם פלישתם של גויי הים – קבוצות לוחמים שהגיעו דרך הים מאזור יוון של היום, חדרו למזרח הים התיכון וגרמו זעזועים פוליטיים גדולים. הכתובות המצריות של רעמסס השלישי מתארות קרבות עזים בין המצרים לגויי הים, ופלישתם ערערה את היציבות האזורית והחלישה את השליטה המצרית. יש הסבורים כי שינויים סביבתיים וכלכליים – בצורות, רעב ומגפות – תרמו אף הם לערעור היציבות באזור. מחקרים אקלימיים מצביעים על תקופה שהיו בה שינויי אקלים משמעותיים, ואלה השפיעו על התוצרת החקלאית ועל יציבות החברות האנושיות במרחב כולו. יש חוקרים הסבורים כי ניצול בוטה של השכבות החלשות הוביל למרידות בשליטים מקומיים, ותרם להפלת השלטון המצרי שנסמך עליהם. מסתמן כי שילוב של גורמים שונים הוביל לערעור השלטון המצרי ולנסיגתו מכנען חזרה אל מרחב הדלתא של הנילוס. 

עזיבתם ההדרגתית של המצרים והפסקת שליטתם באזור הולידה שינויים מרחיקי לכת במבנה הפוליטי, החברתי והתרבותי בכנען, והובילה לאירועים דרמטיים ששינו את פניה. התהליך, שהחל במאה ה-13 ונמשך עד המאה ה-12, היה הרקע לעלייתן של שתי קבוצות מרכזיות במרחב הכנעני. הפלשתים שהגיעו מהים התיכון התיישבו לאורך קו החוף הדרומי של כנען, ובחבלי ההר המרכזיים התיישבה קבוצה אתנית שונה שכונתה ישראל.

בחפירות ארכאולוגיות בלוקסור שבמצרים נמצאה ב-1896 מצבת אבן שחורה המתארת את מסע הכיבוש של פרעה מרנפתח ב-1208. ברשימת המקומות שכבש מוזכר השם ישראל בהקשר ברור לקבוצה אתנית היושבת בכנען. בכתובת התפאר פרעה מרנפתח בכך שהצליח להשמיד את ישראל ולהפוך את ארצו לשממה: "ישראל הושם אין לו זרע".

עדות לשמם של הפלשתים מופיעה לראשונה בכתובת מצרית מימיו של רעמסס השלישי שנחשפה במקדש במדינֶת הַאבּוּ, על הגדה המערבית של הנילוס. בכתובת, המתוארכת לסביבות 1170, נכתב כי רעמסס הביס את הפלשתים ודחק אותם לחופה הדרומי של כנען.

 

 

מי יצא מאיפה?

סיפור יציאת מצרים המופיע במקרא הוא מהנרטיבים המכוננים של התרבות האנושית. מדובר בתיאור רב עוצמה של שחרור מעבדות לחירות, של התגלות אלוהית ושל כינון זהות לאומית. מסורת זו מקבילה לפרק הזמן של תקופת הברונזה המאוחרת, בין המאה ה-13 למאה ה-12. אין עדויות לאירועי יציאת מצרים מחוץ למקרא, אך העולה מהמקרא מתאים למציאות המשברית באותה תקופה. 

על פי המקרא בני ישראל יצאו ממצרים לאחר 430 שנה שישבו בה. תיאור זה אינו מופיע במקורות מצריים, אך הוא מקביל אליו. מהנתונים ההיסטוריים העולים מהמקורות המצריים וגם מהמקרא מתקבלת תמונה של שלטון מצרי יציב במשך כ-400 שנה, אלא שהמקרא מתייחס לשלטון המצרים על בני ישראל במצרים, ואילו המקורות המצריים מתייחסים לשלטון של המצרים בכנען. הן על פי המקרא והן על פי המקורות המצריים שני הגורמים המשפיעים ביותר בכנען לאחר אותה תקופה הם ישראל והפלשתים. זו הקבלה מאלפת העשויה להעיד על מקורות מידע קדומים המשתלבים זה בזה. האם המסורת על יציאת בני ישראל ממצרים והמסורת על יציאת מצרים מכנען קשורות זו בזו?

במחקר קיימות גישות שונות באשר לאירוע המכונן של יציאת מצרים מכנען, ובאשר לקשר בינו לבין מסורת המקרא על יציאת בני ישראל ממצרים. לפי אחת הגישות עזיבת המצרים את כנען הייתה הבסיס ההיסטורי למיתוס הישראלי של השתחררות מהעול המצרי, וברבות השנים המיתוס התגבש לנרטיב לאומי שלפיו בני ישראל יצאו ממצרים. לפי גישה אחרת תיאור היציאה ממצרים אכן עשוי להיות קשור לתנועה של אוכלוסיות ממוצא שמי שעזבו את מצרים בעקבות שינויים דרמטיים במרחב, והתיישבו מחדש באזור כנען.

כך או כך, הזיכרון הקולקטיבי של יציאת מצרים התפתח במשך דורות רבים. סביר כי לאירועים ההיסטוריים בסוף תקופת הברונזה המאוחרת, כולל נסיגת מצרים מכנען, היה חלק בעיצוב הזיכרון הזה. הארכאולוגיה והטקסטים הקדומים אינם מספקים עדות ישירה לתיאור המקראי של יציאת מצרים, אך ברור שתקופה זו הייתה דרמטית ורוויית שינויים. המקורות ההיסטוריים והממצאים החומריים מספקים הקשר אפשרי להבנת התהליכים שעיצבו את המסורת ההיסטורית של עם ישראל, ויכולים להעמיק את הבנתנו באשר להתפתחותן של מסורות שונות, ובכללן המסורת של יציאת מצרים.