מנהגים מתגלגלים – הנורוז ומנהגי הפסח

למה אוכלים חסה מתוקה כמרור? מי הגה את הרעיון החינוכי של גנבת האפיקומן? איך נולד המנהג לפתוח את הדלת בליל הסדר? איפה נהגו לחבוט זה בזה בבצלים? למה אשכנזים קראו לכל הבלגן הזה ליל הסדר? ואיך הגיעה המימונה מאיראן למרוקו? ההשפעה של חג הנורוז האיראני עשויה להשיב על כל הקושיות

במהלך הדורות ניסו פרשנים וחוקרים לפצח את חידת המנהגים הרבים והמשונים בחג הפסח, ותלו אותם במקורות שונים, אך יש מקור אפשרי שאליו לא התייחסו. הנוֹרוּז – ראש השנה הפרסי – חל ביום השוויון האביבי, סמוך לפסח, והיה החג המרכזי באימפריה הפרסית הקדומה ששליטיה האמינו בדת הזורואסטרית.

רבים מבני העם היהודי חיו תחת השפעתה של הדת הזורואסטרית במשך למעלה מ-1,200 שנה, החל מהקמת האימפריה הפרסית במאה השישית לפסה"נ ועד לכיבושה על ידי הערבים במאה השביעית. הנורוז האביבי, שהתקיים לצד שני חגי נורוז נוספים, הגיע לשיא תפארתו בתקופת השושלת הפרסית הסאסאנית, ונחשב אז לחג אזרחי ולא דתי. באותה תקופה התגבשה היהדות המוכרת לנו מהמקורות התלמודיים.

לאורך אלפי שנות הגלות חיו היהודים כמיעוט בארצות שונות ברחבי העולם, ובאופן טבעי הושפעו משכניהם במגוון תחומים, ובהם שפתם, הליכותיהם, לבושם, מאכליהם ומנהגיהם. כשם שיהודי אירופה אימצו את היידיש שהיא למעשה גרמנית עברית; כך עזרא הסופר החליף לפי המסורת את הכתב העברי הקדום בכתב האשורי המקובל עד היום בעברית; וכך הארמית – שהייתה השפה הלועזית הרווחת בתקופה הקדומה במזרח התיכון – חדרה לספרי תנ"ך אחדים, והיא גם שפת התלמוד, הכתובּה והקַדִּישׁ. חכמי היהודים אפשרו השפעות זרות באופן מבוקר, בבחינת "יַפְיוּתוֹ שֶׁל יֶפֶת יְהֵא בְּאׇהֳלֵי שֵׁם" (תלמוד בבלי מגילה ט, ע"ב) – שילוב יופייה של תרבות יוון הזרה בתרבות היהודית.

המיעוט היהודי השתלב היטב בנוף התרבותי של הממלכה הפרסית. הדת הזורואסטרית, שנמנעה מעבודת אלילים ופסלים, יצרה קרקע פורייה לדו קיום ולמגע תרבותי משמעותי, והשלטון התאפיין בדרך כלל באווירה סובלנית כלפי היהודים. חכמי היהודים הכירו את הנורוז והתייחסו אליו בשני התלמודים, אם כי אין כל עדות לכך שיהודים חגגו אותו אי פעם בעצמם בבבל או באיראן לפני המאה העשרים.

 

לסדר שולחן

משמעות השם נורוז בפרסית היא יום חדש, והחג מציין כאמור את ראש השנה הפרסי. הדת הזורואסטרית היא דואליסטית, יש בה שתי ישויות אלוהיות – הטוב שהוא האור, והרע שהוא החושך – והיא רואה בעולם זירת מאבק בין שני הכוחות. הנורוז חל ביום השוויון האביבי שממנו מתחילים הימים להתארך והלילות להתקצר, והוא מסמל את ניצחון האור על החושך ואת הבסת הרֶשַׁע באחרית הימים. מי שמכיר את מנהגי החגים היהודיים ואת המשמעות שיוחסה להם יכול לזהות רבים ממנהגי הנורוז בפסח החל באותה עונה בשנה, במימונה שחלה באסרו חג פסח, ובמנהגים אחרים בראש השנה היהודי שהוא בעל משמעות דומה לנורוז.

הנורוז היה החג החשוב, המרכזי, השמח והאהוב ביותר ברחבי האימפריה הפרסית, ולאחר נפילתה עם הכיבוש הערבי הוא זכה למעמד מרכזי גם בכל ארצות האסלאם, ממרכז אסיה ועד ספרד. באיראן נמשך הנורוז 13 ימים, והוא מאופיין בקניית בגדים חדשים, בהתכנסויות משפחתיות ובטיולים. ביום הראשון מתאספת כל המשפחה המורחבת סביב שולחן טקסי מהודר המכונה סוֹפְרֶה-יֶ-נוֹרוּז. על השולחן נפרסת מפה לבנה, והוא מעוטר בכלים מפוארים ובמיני פריטים סמליים המבטיחים שנה חדשה מתוקה וברוכה – מטבעות, חלב, ביצים צבועות, דגנים, קטניות מונבטות (סַבְּזֶה בפרסית), נרות רבים, שום, מיני מזונות מתוקים, מראה, דג זהב השוחה בצנצנת מים, דייסת דגנים מתוקה הנקראת סָמָנוּ, ירק רב ופרחים.

שבעה מהפריטים על השולחן מתחילים באות הפרסית סין ומכונים יחד הַפְתְסִין, אולם מונח זה מוכר רק מהתקופה המודרנית. בתקופה הזורואסטרית היה השולחן הטקסי דומה בהרכבו, אולם שבעת הפריטים הסמליים נבחרו משום ששיקפו את אמונותיהם ואת השקפותיהם של הפרסים הקדמונים. הם סימלו את האל הטוב, את שש הישויות הרוחניות הזורואסטריות הקדושות ואת שבע הבריאות שהן בראו. כל הפריטים סימלו פריון, מזל והצלחה. הפרסים ייחסו חשיבות רבה לכך שכל המאכלים על השולחן יהיו מתוקים, לא חמוצים, לא חריפים ולא מרירים, כדי להבטיח שנה טובה ומתוקה.

גם על שולחן הפסח מניחים שבעה מאכלים – מצות ויין הנוהגים בכל שבת וחג, ביצה, זרוע, כרפס, מרור וחרוסת. נוכחותו של הבשר על השולחן מנעה מהיהודים לכלול חלב, והם נמנעו גם מריבוי נרות מחשש פיקוח נפש, אך בדומה לשולחן הנורוז גם על השולחן היהודי במקומות שונים הונחו מטבעות, תכשיטים, מים וצמחים ירוקים. באיראן ובכורדיסטן נהגו יהודים להניח על שולחן הסדר קערת מים ובתוכה מטבעות או גביעי כסף לארבע כוסות היין, והיו קהילות בהונגריה שנהגו לעטר את השולחן במיטב תכשיטי הכסף והזהב שהיו ברשות המשפחה, בנימוק שהם משמשים זכר לכלי הכסף והזהב שלקחו בני ישראל ממשעבדיהם בצאתם ממצרים.

במקומות שונים באיראן ובכורדיסטן הניחו על שולחן הסדר קערת נבטים פורחים של קטניות וצלחות עם עשבי מרפא ירוקים, ואלה סימלו את האביב, הפריחה והטבע המתחדש. ברבות מהקהילות של יוצאי ארצות האסלאם נהגו לאכול בליל הסדר מאכלים ירוקים למיניהם, ובהם פול.

 

מרור מתוק?

צלחת הסדר כוללת שני ירקות ירוקים – מרור וכרפס. המצווה לאכול מרור מופיעה במקרא בהקשר של קרבן הפסח:

וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה, צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (שמות י"ב, ח').

על החובה לאכול מרור אמר רבן גמליאל:

מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם (משנה, פסחים י', ה').

במשנה מוזכרים חמישה ירקות שאפשר לאכול כמרור, והראשון שבהם הוא חַזֶּרֶת המזוהה כחסה, וברוב עדות המזרח נהוג לאכול חסה כמרור. איך התקבל הירק המתוק והערב לחיך לשמש כמרור?

לשאלה זו ניתנו טעמים רבים במהלך הדורות, אולם נראה כי התשובה ברורה: המרור מקביל לירקות המונחים על שולחן הנורוז, שכולם חייבים להיות ירוקים ומתוקים כדי להבטיח שנה ירוקה, מוצלחת ומבורכת. כמו המרור גם הכרפס, המוזכר לראשונה בסדר רב עמרם גאון כאחד מהירקות המשמשים לטיבול ראשון. בעדות המזרח נהגו להשתמש לצורך הכרפס בירקות ירוקים שונים, בדומה לירקות על שולחן הנורוז שתפקידם לסמל שנת שגשוג ופריחה. מעניין לציין כי גם בביקורים הדדיים בין יהודים ליהודים ובביקורי נכרים אצל יהודים בפסח נהגו בקהילות שונות להביא כשי זרים של ירק ופרחים, בדומה לנהוג אצל זורואסטרים ומוסלמים בביקורים בזמן הנורוז.

על שולחן הסדר מונחות גם זרוע וביצה. תפקידה של הזרוע ברור – זכר לקרבן הפסח. מה תפקידה של הביצה? התשובה המקובלת היא כי הביצה מסמלת את קרבן החגיגה, אך קרבן חגיגה הוקרב בכל שלושת הרגלים, ולא דווקא בפסח, ובשבועות ובסוכות לא נהוג להניח ביצה על השולחן. על שולחן הנורוז הונחה ביצה שסימלה את האדם, ועל כן נהגו להניח ביצים כמספר המשתתפים בסעודה. יש עדות שבהן מניחים על שולחן הסדר ביצים כמספר המשתתפים, על אף שאין כל חיוב לאכול ביצים בליל הפסח.

המאכל הטעים ביותר על שולחן הסדר הוא החרוסת, הדומה לטיט, ותפקידה להזכיר את השעבוד. השאלה היא מדוע בנוסף למצה ולמרור המסמלים את השעבוד יש צורך במאכל נוסף. אחד הסמלים החשובים על שולחן הנורוז הוא דייסה מתוקה העשויה חיטה ירוקה כתושה, שהזורואסטרים קוראים לה הֲרִיסָה והאיראנים קוראים לה היום סָמָנוּ. ליהודים היה אסור להשתמש בדגנים בפסח, ולכן כנראה הכינו את הדייסה ממיני פֵּרות מתוקים, טריים ויבשים, ומפיצוחים כתושים, וכינו אותה חרוסת, בדומה לכינוי הפרסי הֲרִיסָה. כינוי זה קדם לכיבוש המוסלמי, ועל כן ברור שלא נלקח מהשפה הערבית.

 

ונהפוך הוא

הנורוז האביבי נחוג כאמור ביום שבו היום והלילה שווים באורכם, ולכן הוא היה זמן של שוויון, הרמוניה וקירוב לבבות, ונערכו בו ביקורים וחילופי מתנות תוך טשטוש זמני של הקווים החברתיים והמעמדיים הנוקשים. שיאו של טשטוש זה גולם ברגע היחיד בשנה שבו התממש מפגש ישיר בין המלך לקהל נתיניו. כחלק מהשוויון הזמני ומנפילת המחיצות החברתיות והמגדריות נפתחו בנורוז דלתות כל הבתים, ופשוטי עם ונכבדים ביקרו אלה את אלה ללא כל הזמנה ושתו יחדיו יין. אנשים ונשים שתו לשכרה בצוותא, והתהוללו יחד ברחובות בניגוד לכללי הצניעות. גברים התחפשו לנשים ונהגו מנהגי נשים, ונשים נהגו מנהגי גברים; מוסלמים התלבשו כיהודים וכנוצרים ולהפך; בני האספסוף חבטו אלה באלה בפומבי, ואף באנשי האצולה, לעתים עד כדי פציעות חמורות; שודדים חמסו אנשים בדרכים הראשיות.

עקרון השוויון והאחווה בא לידי ביטוי גם בפסח. ליל הסדר הוא המועד היחיד שבו פותחים את דלתות הבית לרווחה. חכמינו גיירו את המנהג הנורוזי, אולם הם לא הסתפקו בדלתות הפתוחות אלא הוסיפו הזמנה מפורשת לכל החפץ בכך: "כל דכפין ייתי וייכול" – כל הרעב יבוא ויאכל. ברבות מארצות המזרח נהגו להשאיר את הדלתות פתוחות כל הלילה, כמו בתקופת התלמוד. האור זרוע מביא בשם אביו של רב נסים גאון כי המנהג לפתוח את הדלת מסמל את האמונה בהבטחתו של הקדוש ברוך הוא, ובזכות אמונה זו עם ישראל ייגאל. דבריו משתלבים במסורת שליל הפסח הוא ליל שימורים, כפי שהיה ביציאה ממצרים. אולם באשכנז, בשל החשש מעלילות דם דווקא בפסח, נהגו לפתוח את הדלת רק בעת קריאת המלים "שפוך חמתך על הגויים", וצירפו לכך הזמנה לאליהו הנביא לבוא ולהושיע את עם ישראל.

בנוסף להזמנת האורחים המפגינה שוויון ולצד האופי הלמדני שבו נהוג לקרוא את ההגדה, ליל הסדר היה גם אירוע של הפוגה זמנית מכבלי השגרה. בדומה למנהגי הנורוז העתיק היו גם בו מנהגים של פריקת עול, פריצת גבולות של הסדר המקובל וערעור על מוסכמות משפחתיות, חברתיות ומגדריות, תוך הפרת גדרי הצניעות בין המינים והתרת כבלי המוסר השגור.

 

כדי שישאלו

רבותינו תהו על פשרם של מנהגים מוזרים בליל הסדר ונימקו אותם במקוריות רבה כתחבולה שנועדה להשאיר את הילדים ערים במהלך הסדר. המטרה הייתה שהם ישאלו לפשר המנהגים המוזרים, וכתשובה אפשר יהיה לספר להם על יציאת מצרים ולקיים את הציווי "והגדת לבנך".

במהלך הדורות המליצו חכמים להוסיף מנהגים משונים לאותה התכלית, וכך למשל נאמר בתלמוד:

אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיָה מְחַלֵּק קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין לְתִינוֹקוֹת בְּעֶרֶב פֶּסַח כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ, וְיִשְׁאֲלוּ. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חוֹטְפִין מַצּוֹת בְּלֵילֵי פְּסָחִים בִּשְׁבִיל תִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ (פסחים קט ע"א).

על פי מקורות שונים באשכנז נהגו בימי הביניים לחטוף את המצות מפיהם של התינוקות הרעבים, ולהתבדח כשבכו. בקהילות שונות במזרח היו ילדים חוטפים בכוח מצה מהפעוט במשפחה לקול מצהלות ההורים והאורחים.

בכורדיסטן היה לעתים הנכבד שבאורחים עומס על כתפו את האפיקומן צרור במטפחת, וכל הנוכחים היו מנסים לגזול אותו ממנו. לפעמים היה האפיקומן נעלם, ועל השומר הוטל לשלם כופר תמורתו. אם סירב – היו תולים אותו כשראשו למטה ורגליו למעלה, עד שיתרצה. רבנים רבים במזרח ובמערב התנגדו למנהג חטיפת המצה והזהירו מפני השלכותיו החינוכיות, אך ללא הועיל. סגנונו של המנהג רוכך אמנם באופן משמעותי במהלך הדורות, אך גנֵבת האפיקומן היא עדיין אחד מהמנהגים האהובים על ילדי ישראל, וגדולי המחנכים מעניקים פרסים לגנב המצטיין.

בקרב יהודים שהושפעו מהתרבות האיראנית ידוע מנהג החביטה בבצלים ירוקים. כשעורך הסדר הגיע לפיוט 'דיינו', בכל פעם שקרא את המלה 'דיינו' הכו הכל אלה את אלה בבצלים ירוקים וארוכים. ילדים הכו את הוריהם, אישה את בעלה או את חמותה ונכדים את סבם וסבתם, במעין חיסול חשבונות שנתי. אפילו משפחות שמרניות שהקפידו על שמירת הגבולות לאורך השנה התירו את הרצועה בפסח וקיימו את המנהג העתיק. במשפחות פרסיות איש אינו נרדם בליל הסדר, וכולם נשארים ערים ודרוכים בציפייה לאמירת הפיוט.

המנהגים הלא חינוכיים בעליל, ואוסף המוזרויות שנועדו כביכול להבטיח את ערנות הילדים במהלך הסדר, אינם מופיעים במשנה ובתלמוד הירושלמי, ונזכרים בחלקם רק בתלמוד הבבלי. נראה כי ההסבר לכך הוא שבבבל הושפעו מנהגי ליל הסדר ממנהגי הנורוז הקדומים.

 

לחכות לבוקר

השמירה על ערנות הילדים יכולה להיות מוסברת גם היא בהקשר הזורואסטרי. אצל הזורואסטרים היום לא מתחיל בערב, כמו בלוח היהודי, אלא עם עלות השחר. בשעה זו היו המבוגרים יוצאים בדרך כלל לעמל יומם בשדות, והילדים המשיכו לישון. אולם בנורוז היה חשוב כי כל בני המשפחה יהיו ערים ויתכנסו סביב השולחן הטקסי מיד כשהאור מפציע, למרות השעה המוקדמת. הם האמינו כי בכוחו המאגי של האירוע להבטיח שנה ברוכה לכל המשתתפים בו, וכי מי שישן בשעה זו מזלו יישן בשנה הבאה, שכן המעשים שאדם עושה עם כניסת השנה החדשה, ביום הראשון של הנורוז, מסמלים את שיקרה לו במהלך השנה כולה. 

נראה כי גם יהודי בבל האמינו בכך, והחכמים בתבונתם מצאו תכסיסים יצירתיים כדי להבטיח את ערנותם של הילדים בליל הסדר, כדי שלא יישנו וכדי שישאלו על סיפור ההגדה ועל יציאת מצרים.

פריעת הסדר החברתי המקובל ניכרת בליל הסדר גם בחיוב הנשים לשתות ארבע כוסות, על אף שרובן לא היו מורגלות בשתיית יין, ולמרות החשש לשכרות ולפריצות. בניגוד לפורים שבו החיוב להתבסם חל רק על גברים, בליל הסדר גם הנשים מחויבות לשתות יין.

אווירת ההוללות ששררה לעתים בליל הסדר עוררה רבנים שלא היו חשופים לתרבות הנורוז למתן את אי הסדר. רש"י אסר על שתיית כוס חמישית, ואף פירש את חטיפת המצה לא כחטיפה ממש אלא כאכילה מהירה בחטף, כדי להספיק לאוכלה לפני שהילדים נרדמים. נראה כי באשכנז נקבע השם 'ליל הסדר' כמעין דרישה לסדר. שֵׁם זה לא היה מוכר בעבר בקהילות המזרח. ייתכן כי בפיוט 'חסל סידור פסח' שחיבר הפייטן האשכנזי יוסף טוב עלם במאה ה-11 יש רמז לשם ליל הסדר, אך המונח 'סדר' מופיע לראשונה בספר הָאוֹרֶה, ספר הלכה המיוחס לרש"י:

ואינו אוכל עד שיסדור הסדר, ואחר כך אוכל ('ספר האורה', חלק א', נ"ג).

תביעתם של חכמים להקפיד על אופיו המקודש של החג מנעה את קיומם של רבים מהמנהגים הנורוזיים הפרועים והביאה במהלך השנים למחיקת רובם מליל הסדר, וגם אלה ששרדו נעשו באופן מעודן יותר. רבים ממנהגי הנורוז הקדומים נכחדו גם באיראן ובארצות אחרות, ובמקומות שונים, ובהם צפון אפריקה, נעלם חג הנורוז לגמרי.

 

נורוז עם חמץ

רבים ממנהגי הנורוז משכו את לבם של היהודים, הן אלה שהיוו סגולה לברכה ולהצלחה בשנה החדשה והן אלה שאפשרו באופן חד פעמי שוויון מעמדי, חברתי ומגדרי, פרצו את גבולות הסדר החברתי הרצוי והמתוקן בכל ימות השנה ונתנו מקום למאוויים חבויים ואסורים. למרות זאת נמנע מהיהודים לקיים רבים ממנהגים אלה, אם בשל סמיכות הנורוז לחג הפסח שדרש הכנות רבות, ואם בשל מגבלות ההלכה היהודית בכלל והלכות פסח בפרט. יהודים לא יכלו להניח על שולחן הסדר חלב המסמל לובן, הצלחה, טוהר ופריון, שכן הייתה עליו זרוע בשרית. גם מקום הלחם לסוגיו ומיני מתיקה שהבטיחו שנה מתוקה נפקד, משום שברבות מארצות המזרח נמנעו בפסח משימוש בסוכר מחשש חמץ.

כיוון שהיהודים לא רצו לוותר לגמרי על מנהגי הנורוז הם יצרו מועד משלהם, בדומה לחגי נורוז מיוחדים שקבוצות שונות באיראן חגגו במועד משלהן, כמו הנורוז של הרועים. התאריך שבו הייתה ליהודים חירות לאמץ את מנהגי הנורוז היה אסרו חג פסח, המכונה בימינו המימונה, שבו הותר לאכול חמץ. יום זה נוסד בבבל ובאיראן בתקופה הזורואסטרית, ולאחר הכיבוש הערבי ונדידת היהודים בעקבותיו הוא נחוג בקהילות יהודיות ברחבי האימפריה המוסלמית החדשה, כולל במרוקו ובספרד.

בכל קהילה היה למועד זה שם שונה, אך כולם שיקפו את שמו של הנורוז הפרסי. באיראן קראו לו רוּזֶה סָאל, שם שמשמעותו בפרסית יום ראש השנה, ובקיצור הוא כונה סָאל; בעיראק הוא כונה רָאס אָ-סָנָה – ראש השנה בערבית; בכורדיסטן הוא נקרא ראש א-שתה סיירן – הטיול של ראש השנה; בסוריה קראו לו נַיְרוּז, כשמו של הנורוז ברבות מארצות האסלאם; בלוב הוא נקרא לילת אל-מימונה, או ליל החסה והפרחים; ובמרוקו הוא כונה המימונה – יום המזל – יום שבו יקבעו מעשי האדם את מזלו בשנה הקרובה.

במוצאי חג הפסח חיקו יהודים את מנהגי היום הראשון של הנורוז, ולמחרת את מנהגי יומו האחרון. השולחן הטקסי בליל המימונה במרוקו דומה מאוד למקבילו בקרב יהודי איראן ולשולחן הטקסי של הנורוז. בכל אחד מהם מונחים על השולחן ביצים, דגים, קמח וירק, ומאכלים המופקים מהם. לכך נוספו חלב ומאכלי חלב, וגם מטבעות, תכשיטים ונרות רבים שנמנעו מלהניחם על שולחן הסדר.

יהודים באיראן ובמרוקו נהגו להתארח בליל המימונה בבית חבריהם ללא הזמנה, ביקורים הדדיים קצרים באווירה של אחווה ורעות. גם מוסלמים הצטרפו לחגיגה וביקרו את מכריהם היהודים. הדלתות היו פתוחות לרווחה עד שעות הבוקר המוקדמות, כמו בנורוז הפרסי, והתקיימו מנהגים המנוגדים לסדר החברתי המתוקן. במרוקו נהגו גברים להתחפש לנשים או לגברים מוסלמים, ונשים התחפשו לגברים או לנשים מוסלמיות, וילדים הצליפו בענפים או בגבעולים ירוקים בהוריהם ובאנשים מכובדים ובירכו "תהא שנתך ירוקה". הברכה המקובלת ביום זה בארצות המזרח הייתה "שנה טובה". יום המימונה, כמו ראש השנה הפרסי, נחשב למועד מוצלח להיכרויות ולאירוסין, והייתה בו סגולה להצלחת הזיווג החדש. צעירים וצעירות הפרו בו את מוסכמות השידוכים המסורתיות וחיזרו אלה אחרי אלה ללא התיווך המשפחתי המקובל.

 

להתאוורר

היום האחרון של הנורוז, שנמשך כאמור 13 ימים, נקרא סיזדה בְּדָר, שמשמעותו בפרסית 13 בדלת, כלומר בחוץ. ביום זה נוהגים באיראן לצאת לבילוי עם משפחה וחברים מחוץ לבית, לפיקניק בטבע. המספר 13 נחשב כבעל מזל רע, ועל כן ראוי לצאת החוצה ולסלק מהבית את הרוחות הרעות. היהודים מכל עדות המזרח, למעט יוצאי תימן, נהגו לצאת באסרו חג פסח לבילוי בגנים ובבוסתנים ליד מקורות מים. יהודי איראן קראו ליום זה יום הגן או סיזדה בְּדָר – כשמו של היום האחרון של הנורוז – ונהגו בו כמנהגי הנורוז ביומו האחרון. המנהג הקדום היה לצאת לגנים ביום השמיני של חג הפסח – יום טוב שני של גלויות – ולא באסרו חג, והיו קהילות שבהן המנהג שרד עד המאה העשרים.

יום המימונה נחוג בתפוצות ישראל כמועד יהודי, ובמרוקו הוא זכה לחשיבות מיוחדת. כדי להדגיש את אופיו היהודי גוירו רבים ממנהגי הנורוז וקיבלו משמעויות לאומיות ודתיות. כך למשל נומק קיומו בחודש ניסן בפסוק מספר שמות הקובע את ניסן כראש החודשים, והשם מימונה התפרש במרוקו כשיבוש של המלה אמונה, שהרי בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל. השימוש הרב בירק המאפיין גם את המימונה פורש בהקשר של ברכת האילנות הנאמרת בניסן, והמטבעות והתכשיטים על השולחן הוסברו כתזכורת לביזת מצרים.