מאז תחילת המאה העשרים השתלבה התנועה הציונית במאמצי הקהילות היהודיות באיראן ליצור לעצמן זהות עצמאית ומאורגנת. ההתחלות, הקשיים, היוזמות, האישים והתהפוכות
במאה ה-19 שלטה באיראן השושלת הקאג'ארית, ומלכיה הובילו רפורמות בתחומי הצבא, הממשל והחינוך בניסיון להתמודד עם שאיפותיהן הקולוניאליסטיות של רוסיה ובריטניה. כחלק מהרפורמות נפתח בטהרן ב-1851 המוסד האקדמי דאר אל-פֹנוֺן (Dār al-Fonūn), ולמדו בו מדעים כמו רפואה, הנדסה וגאולוגיה, ולא רק לימודים אסלאמיים. המוסד קיבל לשורותיו גם בני מיעוטים דתיים, ובהם יהודים. בתקופה זו החלו לפעול באיראן מוסדות חינוך של גופי מיסיון שונים, וגם בהם יכלו צעירים יהודים לרכוש השכלה מודרנית וללמוד שפות זרות, וב-1898 החלו לפעול בתי ספר יהודיים שהקים ארגון כי"ח – כל ישראל חברים.
נתיבי ההשכלה המודרנית הצמיחו שכבה משכילית יהודית, וזו היוותה בהמשך את הגרעין המרכזי של הפעילות הציונית במדינה. ב-1919 ייסדו צעירים אחדים את הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית בטהרן, ובכ"ד בסיון תרע"ט הודיעו על כך במכתב להסתדרות הציונית בירושלים:
מתפארים אנו להודיע לכם שעל פי האיגרות והוראות של הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית ברוסיה-פטרוגרד, זה חודשים אחדים שהתחלנו את הסתדרותנו בטהרן. כתבנו גם כן איגרות מיוחדות בכל ערי פרס, וביקשנו באהבה ואחווה מאחינו בני ישראל להיכנס אתנו בברית ציון … מבקשים אנו ממעלתכם להחזיק בידינו, להעיר ולהקיץ את נרדמי ישראל בארצנו מתרדמתם הארוכה. מקווים אנו להטות אוזן אל בקשתנו, להדריכנו בדרך ישרה לעבוד את העבודה הגדולה והחשובה שאנו חפצים בה בלבב שלם, בחשק נמרץ ובהתלהבות עזה … שלחו נא עתה בשבילנו את הספרים על מגמות ושאיפות של הציונים … בשלושה לשונות האלה – עברית, צרפתית, אנגלית … מחכים אנו את הוראותיכם החשובות, והננו נוטים לכם כנהר שלום. הסופר עזיז אלאה נעים, הראש שלמה כהן צדק.
שני החותמים על המכתב היו בוגרים של מוסדות חינוך מודרניים, ובקשתם לחומרי הדרכה ציוניים בעברית, באנגלית ובצרפתית מעידה על אופיו של קהל היעד.
במשך דורות סבלו היהודים מרדיפה דתית מצד הרוב השיעי, ומדלות חומרית שנבעה מהנחשלות הכלכלית של הממלכה הקאג'ארית. הקהילות היהודיות באיראן לא הצליחו לפתח מנהיגות דתית וקהילתית חזקה דיה. בראשית המאה העשרים, עם צמיחתה של שכבה משכילית, הורגש הצורך הדחוף לחזק את רוחה, את לכידותה ואת מוסדותיה של יהדות איראן, ולעמוד על זכויותיהם של היהודים בממלכה. חלק מהצעירים קראו עיתונים עבריים כמו 'המגיד' ו'הצפירה', ואת הביטאונים של רשת כי"ח, והיו מודעים לתהליכים שהתחוללו מחוץ לאיראן – לתנועת ההשכלה היהודית, לתחייתה של השפה העברית ולצמיחתו של הרגש הלאומי היהודי. ניצנים של תחייה עברית הופיעו בחלק מהקהילות היהודיות באיראן כבר ב-1907.
בין השנים 1906-1911 התחוללה באיראן מהפכה חוקתית, ובמהלכה כוננה חוקה אזרחית והוקם פרלמנט – מג'לס. החוקה האיראנית הבטיחה שוויון בפני החוק לכל נתיני הממלכה בלי קשר להשתייכותם הדתית, והבטיחה ייצוג פרלמנטרי גם למיעוטים לא מוסלמים. ב-1909 שלחו היהודים לראשונה נציג מטעמם למג'לס, אך השינויים לא שיפרו את ההתארגנות הקהילתית של היהודים. המהפכה החוקתית ומלחמת העולם הראשונה השרו חוסר יציבות פוליטי וביטחוני, ואוכלוסיית איראן כולה סבלה ממחסור ומרעב.
בחבלי הארגון
משכילים כמו שלמה כהן צדק ועזיז אלאה נעים ראו בהצהרת בלפור קריאה לגיבושם של יהודי איראן סביב רעיון התחייה הלאומית. הם שאפו להקים בטהרן מסגרת ארגונית היררכית ומסודרת שתפעיל סניפים ברחבי המדינה, וקיוו כי הדבר יחזק את זהותם הדתית והלאומית של היהודים ויהדק את הקשר בין הקהילות.
ב-1920 ייסד נעים את ביטאון הארגון וקרא לו 'הגאולה'. בפתח הגיליון הראשון הציג נעים את יעדיו: גאולת היהודים באיראן מהבורות ומהנחשלות הרוחנית שבהן הם נתונים, ויצירת קשר בין הקהילות השונות במדינה כך שיכירו אלה את אלה. הוא גם הוציא לאור בפרסית יהודית ספרון בן 56 עמודים על תולדות הציונות.
הקמת ההסתדרות הציונית באיראן התקבלה תחילה באהדה, אך המצב הפוליטי הרעוע במדינה וקשיי התקשורת בין טהרן לערי השדה בראשית המאה העשרים הקשו מאוד על פעילותה. ב-1921 היגר עזיז אלאה נעים עם משפחתו לאירופה, ושנתיים אחר כך עלה שלמה כהן צדק לארץ ישראל. עזיבת שני המייסדים, ומאבקים בינאישיים בקרב היהודים, השביתו את הפעילות הציונית, ואף חוללו תסיסה בכל הקשור לסמכויותיהם ולאיושם של גופי ההנהגה בקהילה ושל תפקיד הנציג היהודי בפרלמנט.
במוקד התסיסה עמד שמואל חיים, שנודע גם בכינוי מִסְיֶה חיים. הוא רצה לעמוד בראש ההסתדרות הציונית, במקביל לכהונתו כנציג יהדות איראן בפרלמנט. פעילותו בקהילה וקשריו עם עיתונאים ופוליטיקאים איראנים עוררו עליו את חמתה של ההנהגה היהודית הוותיקה, ועד מהרה גם את רוגזו של מלך איראן רזא שאה. מסיה חיים נעצר ב-1926 בעוון מעורבות בניסיון התנקשות במלך, ולאחר מאסר ממושך הוצא להורג ב-1931. אירוע זה הותיר חותם קשה על יהדות איראן.
למרות הקושי להקים גוף ציוני מאורגן, האווירה הציונית וכינון המנדט הבריטי בארץ ישראל עוררו גלי עלייה. במחצית הראשונה של שנות העשרים עלו ארצה כאלפיים מיהודי איראן, והצטרפו לאלפיים בני קהילתם שהתגוררו אז בארץ, ובהם כאלה שעלו כבר במחצית השנייה של המאה ה-19. בין העולים בשנות העשרים היה המנהיג הציוני הרב מנחם שמואל הלוי מהמדאן. הוא נולד ב-1884, למד במחזור הראשון בבית הספר של כי"ח, ובהמשך שימש בו מורה לעברית ולצרפתית. ב-1911 הקים הרב הלוי בהמדאן אגודה ציונית בשם חובבי ישורון, ואחרי הקמת ההסתדרות הציונית באיראן עמד בראש הסניף שלה בהמדאן. ב-1923 עלה ארצה והתיישב בירושלים עם רבים מבני קהילתו. הוא עבד בקרן היסוד ובקרן קיימת לישראל ונסע פעמים אחדות לשליחויות שונות. בין השאר הגיע למצרים, לעדן ולהודו. הוא היה חבר הנשיאות העולמית של תנועת המזרחי ומראשי לשכת המפלגה בירושלים.
לקראת סוף שנות העשרים דעכה כמעט לגמרי פעילותה של ההסתדרות הציונית באיראן. בקיץ 1935 הגיע חבר הוועד הלאומי של היישוב יצחק בן-צבי לאיראן כדי להיפגש עם מדינאים מקומיים, וגם כדי לבקר בקהילות היהודיות, לעמוד על מצבן ולחזק את קשריהן עם המוסדות הלאומיים בארץ. הוא דיווח כי המשטר באיראן אוסר על פעילותם של ארגונים ציוניים:
אסור ליהודים לאסוף כסף לטובת הקרן הקיימת או קרן היסוד, אסור למכור שקלים, אסור לבחור ועדים ולכנס אספות … אנוסים הם. אם לא מבחינה דתית הרי מבחינה לאומית. מוכרחים הם להכחיש את אשר בלבם, אבל הרעיון הציוני לא נשכח מהם (יצחק בן-צבי, 'נדחי ישראל', עמ' 136-137).
עיר מקלט
במהלך מלחמת העולם השנייה החל פרק חדש בפעילות הציונית באיראן. בקיץ 1941 כבשו צבאות ברית המועצות ובריטניה חלקים מאיראן, הדיחו את המלך רזא שאה, שנחשד על ידי בעלות הברית באהדה לגרמניה הנאצית, והמליכו תחתיו את בנו מוחמד רזא שאה. עם כניסת כוחות בנות הברית לבירה טהרן הם הקימו בה מוסדות בינלאומיים שונים לשם הגשת סיוע לפליטים שזרמו אליה, ובהם גם מוסדות יהודיים וציוניים שניסו לסייע להמוני הפליטים היהודים שנעו באותם ימים ברחבי ברית המועצות, שכנתה של איראן מצפון. בקיץ 1942 יצאה לטהרן משלחת מארץ ישראל והקימה את 'בית הילד היהודי' שבו שוכנו מאות ילדים שברחו מפולין. ילדים אלה, שזכו לכינוי ילדי טהרן, הגיעו ארצה בראשית 1943.
השמדת יהדות אירופה בשואה שינתה את יחסו של היישוב הציוני ליהודים בארצות האסלאם. מאמצע 1942 יצאו משלחות של המוסד לעלייה ב', שהיה אחראי על העלייה הבלתי לגלית לארץ, גם לארצות מוסלמיות, ובהן עיראק, איראן, סוריה ולבנון. מדיווחי המשלחות הבינו ראשי היישוב מה גדול הפוטנציאל האנושי בארצות אלה, והוחלט להעניק ליהודים שחיו בהן חינוך סוציאליסטי ציוני ולגייסם להתיישבות העובדת. הפיכתה של טהרן לתחנת מעבר לפליטים יהודים מאירופה חידדה עוד יותר את חשיבותה של תנועה ציונית באיראן.
ב-1943 שלח המשרד הארצישראלי את ד"ר משה ישי לטהרן. משימתו העיקרית הייתה טיפול בפליטים היהודים, אך הוא התבקש גם ליצור קשר עם היהדות המקומית, משימה שהפכה בהמשך לעיקר עיסוקו. באותה עת הגיעו לאיראן גם שליחים מטעם התנועות הקיבוציות כדי להניח את היסוד לתנועת החלוץ. יחסה של יהדות איראן לציונות בשנים אלה היה מורכב. בשנות הדיקטטורה של רזא שאה נשכחה הפעילות של ההסתדרות הציונית משנות העשרים. תפקידם של השליחים היה לעורר בקרב הנוער את הרגש הציוני, ללמדו עברית ולהטמיע בו את אתוס העלייה וההתיישבות. השליחים גם ניסו לגייס את הנהגת הקהילה ואת עשיריה למען הקמתה מחדש של ההסתדרות הציונית, במטרה ללכד את היהודים ולקרבם לרעיון הציוני.
ב-1945 הוקמה בטהרן בשנית ההסתדרות הציונית, ובראשה עמדו מוסא טובּ ונֶגָ'את-אללה רענן, ממנהיגי הקהילה. מיד עם הקמתה פנתה ההסתדרות הציונית בטהרן לקונגרס היהודי העולמי ולסוכנות היהודית בבקשה להכיר בה כנציגת ההסתדרות הציונית העולמית, אך במהלך השנים פעילותה של ההסתדרות הציונית האיראנית נותרה מצומצמת מאוד, והיא לא הפכה לגוף בעל השפעה בקרב יהדות איראן.
מי שזכתה להצלחה משמעותית בשנות הארבעים ובשנות החמישים הייתה תנועת החלוץ. היא הקימה סניפים בערים מרכזיות באיראן, ופעילויותיה התרבותיות והחברתיות הפכו מוקד עניין עבור צעירים וצעירות יהודים. אחדים מבוגרי התנועה הפכו עם השנים למדריכים אהודים ושימשו מקור השראה עבור דור חדש של צעירים. על פעילותה של החלוץ העיב הקיטוב בין הקיבוץ המאוחד ומפ"ם לאיחוד הקבוצות והקיבוצים ומפא"י. בנוסף נאלצה תנועת החלוץ באיראן להתחרות עם המפלגה הקומוניסטית הפופולרית טוּדֶה על לב הצעירים היהודים.
יהודים או ציונים?
בעקבות הקמתה של מדינת ישראל והמלחמה בינה למדינות ערב התעוררה באיראן אווירה ציבורית עוינת כלפי היהודים. העיתונות האיראנית לא הסתפקה בהתנגדות למדינה החדשה, אלא הביעה עמדות שליליות גם כלפי יהדות איראן, ויהודים באזורים שונים סבלו מהתנכלויות. האווירה העוינת, והתחושות המשיחיות שהתעוררו בלבם של חלק מהיהודים עם הקמת המדינה, גרמו לנהירת יהודים מערי השדה לטהרן במטרה לעלות לארץ הקודש, ולגל עלייה גדול שהגיע מאיראן למדינה הצעירה.
החל מאמצע שנות החמישים הצטמצמה מאוד פעילותן של תנועת החלוץ ושל ההסתדרות הציונית באיראן. ראשי הקהילות ומשכיליהן הפנו בשנים אלה את עיקר מאמציהם לשיפור הדימוי העצמי של היהודים כיחידים וכקהילה, ולבניית נתיבים להשתלבות בחברה האיראנית. הקשרים הגלויים והחסויים בין מדינת ישראל לאיראן אפשרו ליהודי טהרן לבטא אהדה לציונות ולישראל לצד גאווה בזהותם האיראנית, דבר שלא התאפשר ליהודים במדינות מוסלמיות אחרות. הם שרו את התקווה באירועים קהילתיים, תלו לצד תמונת השאה את תמונותיהם של מנהיגים ישראלים בלשכת ועד הקהילה, ערכו קבלות פנים מפוארות לבכירים ישראלים שהגיעו לביקורים באיראן וערכו מגביות למטרות ציוניות.
בעקבות תהליך מהפכני שנמשך כשנה התמוטט המשטר המלוכני באיראן. השאה מוחמד רזא עזב את המדינה בפברואר 1979, ובאחד באפריל הוכרזה הרפובליקה האסלאמית של איראן. מנהיג המהפכה רוּח-אללה חומייני, שהפך לשליט המדינה, חזר שוב ושוב על התנגדותו הנחרצת לציונות. לטענתו היא הייתה אויב האנושות, וחלק ממה שכינה כוחות ההתנשאות. עמדה זו הפכה לחלק בלתי נפרד מהאידאולוגיה האיראנית. שינוי פניה של איראן ומלחמת שמונה השנים בין איראן לעיראק שפרצה ב-1980 גרמו ליהודים רבים להגר מאיראן, חלקם לישראל, ורבים אחרים לארצות הברית ולאירופה.
הקהילה היהודית, שמנתה ערב המהפכה כמאה אלף איש מתוך 36 מיליון איראנים, מונה כיום כעשרת אלפים מתוך כתשעים מיליון. בעשורים שחלפו מאז עשתה הקהילה היהודית הקטנה מאמצים בלתי נלאים כדי לבטא את התנערותה מהציונות ולהכריז השכם והערב על התנגדותה למדינת ישראל, ובהצהרות פומביות דאגו ראשי הקהילה להתנגד לציונות ולהבחין – כפי שעשה חומייני עצמו – בין יהדות לציונות.
מוזמנים לשתף
