במחנה האוהלים הרעוע שבקיבוץ גבעת השלושה אפשר היה למצוא ספרי קוראן על המדפים, עיתונים ערביים מוטלים פה ושם ומאגר כאפיות ובגדים שנקנו בשוק ביפו. זה היה מחנה מחלקת השחר של הפלמ"ח, ובשמותיה הפחות רשמיים המחלקה הערבית או מחלקת השחורים. מתי פרידמן מגולל את סיפורם יוצא הדופן של ארבעה מגיבורי מחלקת המסתערבים – יוּסף, עבדול כרים, אִבּרהים וג'מיל, הלוא הם גמליאל, יצחק, חבקוק ויעקובה.

הספר מתרכז בתקופת מלחמת העצמאות ומעט אחריה, מראשית 1948 עד קיץ 1949, ומתאר את עבודות החיסול, הדיווח והמעקב של הארבעה בחיפה ובביירות. מתוך מחקר היסטורי קפדני מצרף פרידמן סיפור לסיפור, ובשפה קולחת שוזר עלילה רבת תפניות המשקפת צד ידוע פחות בסיפור הלאומי של אותם ימים. הסיפור לא פוסח על הפן האנושי, ומתאר כיצד העבירו את זמנם בבילויים בלבנון, התאהבו, התגעגעו הביתה וכמעט נשברו. גמליאל, יצחק וחבקוק הגיעו לארץ ישראל כדי להפוך ליהודים חדשים, עבריים, אך מצאו דרך לתרום למפעל הציוני דווקא באימוץ הזהות שנטשו. באנגלית נקרא הספר Spies of no Country – מרגלים ללא ארץ. בעת שחברי המחלקה הסתננו לתוככי הערים הערביות עוד לא עמדה מאחוריהם מדינה, אך הם היו אלה שהניחו את התשתית למודיעין הישראלי המתוחכם של המדינה שתקום.

אחרי המלחמה רווח בגרמניה נרטיב שניקה את העם הגרמני ואת האליטה שלו מפשעי השואה והאשים בהם את המפלגה הנאצית בלבד, את הבריונים שהשתלטו כביכול על עם שלם של אנשים הגונים. משרד החוץ שימש אז דוגמה לגוף מקצועי ואזרחי שלא נסחף אחרי האידאולוגיה הנאצית. הספר מפריך עמדה זו ומציג את התפקיד המרכזי שהיה למשרד החוץ לא רק בניהול ענייני היהודים מחוץ לגרמניה – במדינות שנכבשו ובמדינות ששיתפו פעולה – אלא למרבה ההפתעה גם בניהול ענייניהם של יהודי גרמניה עצמם. בניגוד למסמכי האס אס שהושמדו ארכיון משרד החוץ נשמר, ובעזרת המסמכים המחברת מתארת כיצד הסתגלו אנשי משרד החוץ בהדרגה למדיניות הנאצית ועברו מקבלה מאולצת שלה ליישומה הנלהב. הספר מתאר באופן מוחשי את הפיכתו של הפתרון הסופי מרעיון עוועים למדיניות ששדרה רחבה של אנשי מקצוע מוכנים להוציאה לפועל בהתלהבות. המחברת מבססת את טיעוניה על מסמכים, אך אינה מסתפקת בהפניות ביבליוגרפיות. 175 מסמכים מארכיון משרד החוץ מתורגמים בספר לעברית – ממסמכי מדיניות אידאולוגיים ועד למכתבים בעניינים שונים המשקפים את היחס ליהודים – והם תופסים את רובו של הספר.