סיפור חייו של אלברט איינשטיין מובא בספר בניסיון למצוא דווקא את נקודת הכישלון של מי ששמו הפך שם נרדף לגאונות באשר היא. הכישלון לא התמצה בקושי שלו להשתלב במסגרות לימוד ממוסדות כמו בית ספר תיכון ואוניברסיטה, אלא המשיך גם בשנים שבהן היה כבר אדם מפורסם מאוד ומבוגר למדי, וסירב להיענות לאתגרים שהעמיד המחקר החדש בפיזיקה. איינשטיין הגיע להישג המדעי המשמעותי שלו כבר בשנות העשרים לחייו. הוא נאלץ להתאים את הנוסחאות האלגנטיות שאליהן הגיע למדידות שהיו מקובלות בימיו, אולם בהמשך התברר שדווקא הנוסחאות המקוריות שלו היו מדויקות יותר. האם בכך טמונה הימנעותו מלהתאים את עצמו שוב למחקר, או שגם במקרה זה מדובר בקשיי ההסתגלות שגילה בשלבי חייו המוקדמים?

התלמוד הבבלי משמש במשך למעלה מאלף שנה כספר היסוד של התורה שבעל פה. הוא כתוב כמעין תיעוד של שיחה פרשנית שבה דורות של חכמים מפרשים את קודמיהם, והפרשנות נדמית כחוט המקשר בין הדורות. חוקרים בני התקופה המודרנית ראו לעתים את הפרשנות התלמודית כפרשנות בלתי סבירה, דחוקה או דרשנית הסוטה מהפירוש הפשוט. לאור תפיסות מודרניות בתורת הפרשנות – ההרמנויטיקה – הרואות את הפרשנות כתלוית תרבות, מבקר המחבר את הציפייה שלטקסט יהיה מובן פשוט היכול להיות מוסכם על פרשנים שונים שמאות שנים מפרידות ביניהם. כך הוא מחליף את המבט השיפוטי על הפירוש התלמודי במבט קשוב יותר הבוחן את האופן שבו נתפס מעשה הפרשנות בעיניים תלמודיות. אלא שהתלמוד עצמו ממעט לספק לנו מבט תאורטי שכזה, וגם המעקב אחר סוגיות שבהן פרשנות מסוימת נתפסת כמופלגת מדי או כדחוקה לא מניב תפיסה שיטתית של מהות המעשה הפרשני. הספר מעמיד שלוש אפשרויות להבנת מהותו של השיח הפרשני בתלמוד: אפשרות אחת גורסת כי המעשה הפרשני הוא ניסיון ליישם את הטקסט בחיים, בין אם היישום הוא רעיוני ובין אם הוא הלכתי; לפי האפשרות השנייה המעשה הפרשני הוא תכלית דתית לעצמה, "להגדיל תורה ולהאדירה" בלשון התלמוד; ולפי האפשרות השלישית הפרשנות התלמודית היא ביקורת בונה שמפנים התנאים והאמוראים כלפי תרבותם כדי לתקן את החברה ואת העולם.