כמו הספרות התלמודית גם ספרות המחקר נוטה להתמקד בחידושים ולהניח כי הקוראים בקיאים בנפתולי המחקר הקיים, ולכן היא אינה נוטה להסביר פנים לקוראים שאינם מצויים ברזיה. יש מידה רבה של חסד בכתיבת ספרי מבוא שבהם המחבר אינו מבקש להותיר את חותמו הייחודי בעולם המחקר אלא לסייע לקוראים. למרות הכותרת הלא מחייבת, המדברת על קריאות בלבד, מדובר בספר מבוא לספרות התנאית, והוא מחולק לשני חלקים כשמות שתי הצלעות בכותרתו – המשנה והמדרש. בשני התחומים סוקר המחבר בהרחבה את השאלות שנדונו במחקר ואת הדרכים השונות שהוצעו כדי להשיב עליהן.

הניסיון להתחיל מהבסיס אינו תורם רק לקוראים המתחילים אלא גם למחקר עצמו. הספרות התנאית נחשבת ליסוד של לימוד התורה היהודי במשך מאות שנים, אבל דווקא משום שלטקסט התנאי יש מקום מובן מאליו במסורת שאלות חשובות על מהותו לא נשאלו עד כה. לצד שאלות מורכבות אך מוכרות כמו מקורות ההשפעה ודרכי העריכה של המשנה ודרכי הדרשה השונות המחבר מציג גם שאלות תם שאינן פשוטות כלל.

כדי שהדיונים לא יישארו תלויים באוויר המופשט הם מודגמים בהרחבה באמצעות קטעי מקורות המובאים עם פירושיהם ומאפשרים לקוראים ללמוד אותם בהנחייתו של המחבר. בדרך הילוכו של הספר מובאים גם ביאורים פשוטים למושגים שבהם הוא עושה שימוש, וכך נוצר ספר נגיש מאוד הפתוח הן בפני מי שאינו מכיר את המשנה או את המחקר התלמודי, ויש בו כדי לתרום הרבה גם למי שמכיר את שניהם.

ארתור רופין עמד בראש המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית מאז הקמתו והיה דמות מרכזית בניהולה של פעילות ההתיישבות הלאומית. הספר, העוקב אחר השקפת עולמו ופעילותו, מבקש להאיר דרכו את התפקיד המרכזי שמילאו הציונים הגרמנים בהנהגה הציונית וביצירת תרבות ההתיישבות החלוצית, על אף שרוב העולים הגיעו מרוסיה. השקפת עולמו של רופין מסקרנת במיוחד, משום שהעיסוק האקדמי שלו היה באאוגניקה – מדע העוסק באופיים של גזעים אנושיים שונים ובניסיון לשפר אותם באמצעות תכנון חברתי, שהיה מקובל בעולם המערבי עד מלחמת העולם השנייה. הספר מציג את הקשר בין עמדותיו האקדמיות לבין תפיסתו את הדרך להבריא את הגזע היהודי, ואת המדרג הגזעי שהנחה אותו להבחין בין גזעים יהודים שונים. למרות שרופין התמסר לציונות הוא מעולם לא למד עברית. בלום מראה כיצד תפיסותיו של רופין עומדות מאחורי מאפיינים מרכזיים של המדיניות הציונית המיוחסים בדרך כלל למנהיגי החלוצים כמו יוסף בוסל או ברל כצנלסון. בין היתר הוא מייחס לו תפקיד מרכזי בהתיישבות השיתופית, בהעלאת יהודי תימן כפועלי שירות ובעלייה הסלקטיבית של יהודים לארץ.