הכינוי אנוסים מזוהה עם יהודי ספרד ופורטוגל בראשית העידן המודרני, אך לפני פחות ממאתיים שנה נידונו יהודי העיר משהד שבאיראן לגורל דומה. מה עשו מאה שנה של חיי אנוסים לדמותה של הקהילה?
שושלת הספווים ששלטה באיראן בין השנים 1501-1736 הפכה את השיעה לדת המדינה וראתה במי שאינם שיעים איום דתי וחברתי. נערכו המרות דת המוניות, יהודים אולצו לשמש מטרה להשפלה ציבורית במרחב העירוני, ובין השאר נכפה עליהם לעבור ברחובות שטונפו בכוונה. יהודים באספהאן, בירת הספווים, גורשו מהשכונות המרכזיות בעיר והועברו לשכונות שוליים תחת פיקוח צבאי. מדיניות זו נמשכה גם בשנים 1794-1921 שבהן שלטו הקאג'ארים. תקופה זו התאפיינה בפוגרומים שהתרחשו בערים תבריז, שיראז, קשאן ויזד, וגרמו לעקירת היהודים ממקומם ולפיזורם ברחבי האימפריה.
באווירה זו התרחשו גם אירועים דרמטיים אחרים, ובהם המרת הדת ההמונית במשהד ב-1839, שבה אולצו היהודים להתאסלם. המוסלמים כינו את ההתאסלמות אללהדאד – מתנת הא-ל – אך המתאסלמים שמרו על יהדותם כאנוסים. למרות שבמאה ה-19 התרבו הרדיפות כלפי קהילות יהודיות שונות בארצות האסלאם והן הופלו לרעה, הרי שסיפורם של אנוסי משהד הוא ייחודי.
יהודי מטבריה הגיע למשהד ב-1884, במהלך מסע בן שלוש שנים שבהן ביקר בסוריה, בארם נהריים, באיראן, באפגניסטן ובבוכרה, כנראה בשליחות קהילת טבריה. הוא קנה את אמונם של בני קהילת האנוסים במשהד ותיאר את הזהירות שנקטו המומרים כלפי חוץ:
אכן אם יבוא איש למשהד ויתחקה על שורשי הדבר הזה ביישוב דעת, או אז ידע דבר לאשורו. ישנו רחוב אחד במשהד … רחוב היהודים, ויש אשר יקראו לו כיום 'מחלה ג'דיד' – רחוב המומרים. שמה משכן היהודים לפנים. אמנם כיום, אם יבוא איש יהודי אל הרחוב אז לא יניחוהו לדרוך על סף ביתם ולא יטמא כל אשר בבית, ואולי לבל יעלילו עליהם כי אוהבים המה בסתר לבבם את בן דת אבותיהם. אך בעמל רב נוכל להגיע אל מטרתנו לחדור כליות ולב האנשים האלה (אפרים ניימרק, 'מסע בארץ הקדם', מהדורת יערי, עמ' פט).
נוסעים נוספים כתבו על אנוסי משהד, ויש גם תיעוד של פניות שלהם לסיוע משמים, מהממשלה האיראנית ומיהודים מחוץ לגבולות איראן, אך המידע העיקרי על הווי החיים המחתרתי מגיע מזיכרונות שעברו במשפחות. בשנות השלושים של המאה העשרים החלו יעקב דילמאניאן ופרג'אלה נצראללהואוף בכתיבת ההיסטוריה של הקהילה. הדברים הועברו מיד ליד בקרב בני הקהילה, ורק כעבור שנים הודפסו ופורסמו באופן פרטי.
היהודים של השאה
קיומם השברירי של היהודים במשהד נבע מהשינויים הפוליטיים שחלו בעיר ובמחוז הצפוני ח'וראסאן שבו היא יושבת. נראה כי יהודים הגיעו לעיר בתקופת שלטונו של נאדיר שאה, בין השנים 1736-1747, או כעשור מאוחר יותר. בתקופה זו נהנו יהודי איראן מסובלנות דתית לאחר מאות שנים של רדיפות. נאדיר שאה העביר את הבירה מאספהאן למשהד, וכדי להבטיח את נאמנות האוכלוסייה בבירה העביר אליה אלפי משפחות, ובהן 12 משפחות יהודיות מקזווין. בהמשך הצטרפו יהודים מדילמן, מיזד ומקאשאן, והקהילה מנתה כארבעים משפחות. על פי המסורת הקהילתית היהודים הוזמנו למשהד כדי לשמור על האוצרות שאסף נאדיר שאה במסעות כיבושיו בהודו.
משהד הייתה מהערים הקדושות לאסלאם השיעי בשל היותה מקום קבורתו של אימאם רזא, האימאם השמיני של השיעה שעל פי המסורת נרצח. קברו הפך מוקד עלייה לרגל שרבבות פוקדים מדי שנה, והשם משהד ציין את מיקום קברו של השהיד. רק שליט תקיף כנאדיר שאה יכול היה לכפות על עיר דתית כמשהד הימצאות של תושבים לא מוסלמים בתוכה. לא מוסלמים, מכל דת שהיא, נחשבו טמאים בעיני השיעה, ורק זמן מועט קודם לכן גורשו הזורואסטרים מהעיר.
משהד ממוקמת על דרך המשי המשתרעת מסין עד אירופה, עם הסתעפויות מהודו ומהמפרץ הפרסי. סוחרים יהודים שהתגוררו במשהד נהנו מהמסחר המשגשג, ובמאה השנים הראשונות לייסודה גדלה הקהילה ל-700 משפחות. לאחר מותו של נאדיר שאה המצב השתנה, וגורלם של יהודי משהד דמה לגורלם של יהודי איראן כולה, גם אם מצבם הכלכלי היה משופר יחסית. הם נחשבו טמאים, נדרשו להיבדל בבגדיהם, ובראשית המאה ה-19 סבלו מפוגרומים ומעלילות דם.
תחת האימה
האירועים שהובילו להמרת הדת הכפויה החלו ביום העאשורא – היום העשירי בחודש מוחרם – המציין את הירצחו של האימאם חוסיין בן עלי. אישה יהודייה שחטה לתומה כלב כדי לטבול את זרועה בדמו, הליך שהיה מקובל כטיפול במחלת העור שממנה סבלה, אך ביום העאשורא הרגיש התפרש המעשה כעלבון דתי, ועד מהרה הותקפו בתי היהודים. לפי עדויות נהרגו במהומות 36 יהודים, ובני הקהילה הנותרים נאלצו להתאסלם כדי להינצל ממוות.
בצדה הפנימי של כריכת סידור תפילה כתב אדם בשם שמואל ממשהד בפרסית:
לזיכרון: בשנת תקצ"ט [1839] סועפים [שיעים] העלילו על ישראל. ביום י"ב יום לחודש ניסן התנפלו על מחנה ישראל והרגו כל"ב איש. את הנשארים עשו מומרים בכוח. ואם לא היו מקבלים עליהם את המומרות, ישראלים, כהנים, לוויים – את כולם היו מכלים. בהכרח אמרנו כולנו לא (יצחק בן-צבי, "מדברי ימי אנוסי משהד – שתי תעודות", 'ציון', תרצ"ט, ג-ד, עמ' 254).
ייתכן כי האירוע האלים נבע מהמתח הפוליטי והצבאי ששרר אז באזור. בריטניה ורוסיה הפנו את שאיפות ההתרחבות שלהן למרכז אסיה. הרוסים, שלא אהדו יהודים, העדיפו להיעזר בשירותי הארמנים המקומיים. הבריטים נעזרו ביהודים אשר מצאו בהם בני ברית, סיפקו שירותים למרגלים שלהם ונהנו לקבל מהם יחס שוויוני יותר מזה שקיבלו מהשליטים המוסלמים. ב-1836 יצאה איראן בעידודה של רוסיה למלחמה באפגניסטן שנתמכה על ידי הבריטים. הצבא האיראני נסוג ב-1839, ונראה כי נוכחותם של חיילים איראנים מתוסכלים באזור משהד סמוך ליום העאשורא העצימה את המתח, והפכה אי הבנה על רקע דתי לאירוע אלים.
לאחר ארבע שנים התירו השלטונות בטהרן את שיבתם של אנוסי משהד ליהדות, ואף הורו לפצותם על הרכוש שנפגע במהומות, אך המצב לא שב לקדמותו. מאז שהשיעה הפכה לדת המדינה במאה ה-16 צברה המנהיגות הדתית באיראן עוצמה והייתה עצמאית במידה רבה, במיוחד בעיר כמו משהד. כמחצית מיהודי העיר עברו להראת שבאפגניסטן והפכו לקהילה נפרדת, ואלה שנותרו במשהד המשיכו לנהוג כאנוסים. נוסע צרפתי שביקר באזור ב-1845 תיאר כיצד נהגו היהודים מאז שהמירו את דתם:
מהתקופה שבה זה התרחש לא דרכה כף רגלם בין כותלי בתי הכנסת שלהם. להפך, הם מקפידים ללכת מדי יום למסגד של האימאם רזא כדי שהתאסלמותם לא תיתפס כצביעות, מה שיביא עליהם ללא ספק רדיפות חדשות (Joseph Pierre Ferrier, Caravan Journey and Wanderings in Persia, Afghanistan, Turkistan, and Belloochistan, pp. 122-123).
הנוסע היהודי בנימין השני תיאר כיצד בסוף שנות הארבעים של המאה ה-19 נתפס שוחט יהודי במלאכתו:
אלה האנוסים בסתר לבם עובדים את ה' … לבתי תפילות המושלמנים [המוסלמים] המה הולכים מיראה, אך אוכלים בשר כשר. בכל יום שישי בשבוע ילך השוחט אל בתי האנוסים האלה לשחוט עופות עבורם בסתר. הדברים העירו באחרונה חשד בלב הפרסיים. וישלח כהן הפרסיים אחרי האנוסים וישאלם אם באמת ותמים דבקים בדת מוחמד. באמונה שלמה, ענו לו. ומדוע תמנעו עצמכם מאכילת בשר? דרש הכהן. מגמתנו, ענו הם, לכפר פשעינו הראשונים על ידי עינוי נפשנו מתענוגי העולם. וייטב הדבר בעיני השואל אז, אבל מהיום ההוא והלאה התחקו הפרסים על שורשי רגליהם לבוא עד תכונתם, עד אשר צלח להם למצוא פעם אחת את השוחט בבית אחד מהאנוסים עושה מלאכתו. וימיתו את האומלל הזה, ואת גופו כרתו לנתחים וישליכום לכלבים. וכל יתר האנוסים הוכו לפי חרב (ישראל בן יוסף בנימין, 'ספר מסעי ישראל', עמ' 87).
ייחודה של הקהילה
אורח החיים של יהודי משהד כאנוסים לא היה רק זיכרון אלא ניסיון חיים ממשי שליכד אותם כקהילה נפרדת אשר ציינה את יהדותה בדרכים ייחודיות. בשל הסכנה הם הזיזו את מועד חג הפסח, ציינו את חג הסוכות באופן סמלי בלבד, והרכיבו חנוכייה מנרות נפרדים כדי שאפשר יהיה לפזרם בחדר בעת סכנה ולהעלים את משמעותם. בעת שבני זוג נישאו נכתבו כתובות כפולות, יהודיות ומוסלמיות.
רוב היהודים הקפידו על צום יום הכיפורים, ליל הסדר, אכילת בשר שנשחט כהלכה, הלכות כשרות, ברית מילה, קבורה נפרדת וטבילת נשים, אך הכל נעשה רק בתחומי הבית הפרטי. רכישת ארבעה מינים לסוכות, אפיית מצות לפסח, שחיטת בשר, ובעיקר התאספות לתפילה משותפת דרשו שיתוף פעולה סודי בין המשפחות. קיומה של כל מצווה חיזק את היהדות ואת המשפחתיות הקהילתית גם יחד. העברת המשקל אל פנים הבית העצימה את מעמד הנשים בחברה שבה השלטון והדת היו נתונים בדרך כלל בידי גברים. נשים נפגעו פחות מגברים מהאילוץ ללמוד את התרבות המוסלמית ולהשתתף בה. הן הפכו לצינור שהעביר את היהדות בקהילה, וחלקן נחשבו למנהיגות בשנים האפלות שהובילו להתחדשות רוחנית.
מוסלמים אמנם נמנעו מלהינשא למוסלמים החדשים, אך החשש מפני אפשרות כזו חיזק את המגמה של נישואים בתוך הקהילה. אילנות יוחסין משפחתיים המשתרעים על פני למעלה ממאתיים שנה נשמרו בזיכרון, והם הועלו על הכתב רק כאשר נוצר חשש לאובדנם בתקופות של הגירה ושל היחלשות התופעה של נישואים פנים קהילתיים. היחסים המשפחתיים והקהילתיים יצרו רשת הגנה חזקה שכל יחיד נהנה ממנה בכל מקום שאליו פנה.
הקלת העול
בעשורים האחרונים של המאה ה-19 השתפר מצבם של אנוסי משהד, והם יכלו לבטא את יהדותם גם באמצעות הקשר לארץ ישראל. בין היהודים שקיימו את מצוות החאג' ועלו לרגל למכה היו שניצלו את ההזדמנות וביקרו בדרך בירושלים, ואף קנו בה אדמות ובתים. הם כונו עולי מכה וציון, שם שהדגיש את הייחודיות שלהם – שילוב בין קיום מצווה מוסלמית לביטוי של זהות יהודית, או אולי מסווה מוסלמי לזהותם היהודית. דפוס התנהגות זה גבר ביתר שאת במאה העשרים, כשהציונות התפשטה בקרב יהודי איראן.
ב-1881 כבשו הרוסים את טורקמניסטן, וסיום המלחמה תרם לשיפור כללי במצב הדרכים בסוף המאה ה-19. לבריטים עדיין היה עניין מסחרי ואסטרטגי באזור, ואנוסים משהדים רבים סייעו להם בקשרי מסחר. באזור התפתחה מעין מושבה של יהודים משהדים, שבה לא היו צריכים לנהוג כאנוסים. קהילות סחר דומות התפתחו גם בהודו, בפקיסטן ובבוכרה.
בתקופה זו התאפשר לגברים לצאת ממשהד במסווה של מסעות סחר וללכת ללמוד בישיבות מעבר לגבול, אך רק מעטים עשו זאת, ורובם למדו במרב שבטורקמניסטן. קשרים סדירים יותר עם יהדות אירופה גרמו לאנוסי איראן לחוש כי לא נזנחו לגורלם. בלטו במעורבותם במיוחד נציגים מוועד שליחי הקהילות של יהודי בריטניה שבראשו עמד אז משה מונטיפיורי, ואנשי כי"ח מצרפת שדחפו להתערבות השגרירים הבריטים והצרפתים בטהרן.
ההטבה במצבם של יהודי משהד הייתה מוגבלת מאוד. הרוסים גירשו את כל הזרים מטורקמניסטן, ובהם את אנוסי משהד שהתיישבו במקום, וחלקם שבו למשהד. אחרים ניסו לחמוק מפקודת הגירוש בטענה שהם מוסלמים, אך כיוון שיהדותם הייתה גלויה לשלטונות הרוסיים, וכיוון שהרוסים שנאו מוסלמים כשם ששנאו יהודים, ניסיון זה לא צלח. למרות זאת רבים מאנוסי משהד הצליחו להישאר בטורקמניסטן, וחזרו לאיראן רק לאחר המהפכה הרוסית שהחלה ב-1917.
בסוף המאה ה-19 השתפר מצבם של אנוסי משהד ושל כלל היהודים באיראן בזכות קשריהם עם יהודי אירופה, וחיי הדת שבסתר זכו להתחדשות, אך בתקופת אי היציבות הפוליטית באיראן, בשנים שקדמו למהפכה שבה היא הפכה ב-1906 למלוכה חוקתית עם פרלמנט, שוב נערכו ביהודים פוגרומים בתואנות שונות. ב-1890 הואשמו היהודים בחטיפת נער מוסלמי, ב-1902 נטען כי התאסלמותם של יהודי משהד לא הייתה אמיתית, וב-1907 שמועה על הכאתו למוות של נער עוררה כעס על כל המיעוטים שאינם מוסלמים אמיתיים. כתגובה לכך קיבלו אנוסי משהד אישור מהשלטון המרכזי בטהרן על נאמנותם הדתית, והוכרז כי הם אינם בתחום שיפוטו של הפקיד הממונה על המיעוטים הלא מוסלמים.
המהפכה החוקתית שהושלמה ב-1911 ועליית הפהלווים ב-1925 שיפרו את המצב. רזא שאה פהלווי עודד מודרניזציה ופתח בפני היהודים שלל הזדמנויות חדשות, כולל השכלה גבוהה. יהודים שעזבו את משהד נהנו משוויון זכויות, אך בעיר עצמה עדיין אי אפשר היה לנהוג בגלוי כיהודים, ואפילו בשנות השלושים נחשבו יהודי משהד לג'דידים – מוסלמים חדשים. ב-1946, לאחר נסיגת הצבא הרוסי, פרצה עלילת הדם האחרונה, ובעקבותיה עזבו היהודים את משהד וחייהם כאנוסים תמו למעשה.
קהילה ייחודית
קהילת יוצאי משהד מונה כיום כ-25 אלף איש הפזורים ברחבי העולם (ראו מסגרת), ולמרות שהם רואים את עצמם כחלק מהעם היהודי הם ממשיכים להתנהל כקהילה נפרדת. ייתכן כי הקיום הנפרד נובע מהמאמץ הממושך לשמר את זהותם ההיסטורית, וייתכן כי הוא נובע מהמשך הנוהג להינשא בתוך הקהילה, נוהג שבעבר נבע מכורח והיום נעשה מרצון. הקהילה המשהדית הפכה למשפחה מורחבת, והידיעה שהמשפחות המחותנות מכירות זו את זו באופן אישי הופכת את הנישואים לנוחים יותר. גם צעירים שנולדו מחוץ לאיראן מתארים בדרך כלל את זהותם המשהדית כמשפחתית. הקרבה המשפחתית ההתחלתית והדמיון התרבותי – באוכל, בנימוסים ובמנהגים – יוצרים בסיס משותף מיידי.
בזכות תפקידן הייחודי של הנשים בעת שבני הקהילה נהגו כאנוסים, הן היו הראשונות להתאגד ולדאוג לחינוך היהודי ולגמילות החסדים הקהילתית גם מחוץ למשהד. כבר בטהרן – החילונית יותר ממשהד – שאליה עברו בני הקהילה לאחר שעזבו את משהד, התלוננו הנשים נגד אפלייתן המגדרית, והשוויון בין המינים בתחום ההשכלה והעבודה התגבר עם ההגירה לישראל ולארצות הברית. בקהילה האמריקאית, שלגביה יש נתונים מפורטים, הגיעו הנשים לשוויון בהשכלה הגבוהה כשלושה עשורים לאחר הגעתן לארצות הברית, וחלק גדול מהן עובדות מחוץ לבית.
הנישואים הפנימיים בין יוצאי משהד מהווים דבק חשוב, אך ברור כי גם זיכרון ההיסטוריה הקהילתית המועבר במשפחות יוצר מעין אחוות לוחמים גאה ורצון לשמר את ההיסטוריה הייחודית. בירחון של הקהילה המשהדית שיצא לאור בישראל ניסה העורך לתאר את בסיס הזהות המשהדית:
נכון, אנו לא 'אנוסי משהד', אותנו לא אנסו. אנסו רק את אבות אבותינו להתאסלם. אך באותה מידה אנחנו לא 'משהדים', שהרי אנו כבר לא גרים בעיר משהד שבאיראן; ולא 'עולי משהד', שהרי הדור הצעיר כבר נולד בארץ, מחוץ לאותה העיר. השם הנכון והמדויק ביותר שצריך להיות אם כן הוא 'קהילת אנוסי משהד'. אנו, בני הקהילה שאת אבותינו אנסו להתאסלם במשהד, משמשים כדור ההמשך החי בישראל בראש מורם. אנו גאים באבותינו ובמסירות נפשם, ולא מתביישים בהם ובדרכם. זאת זהותנו האמיתית והברורה כקהילה שיש לה הווה ועתיד, ובשום פנים ואופן אינה מתביישת בעבר המפואר שלה ("לא להתבייש", 'מש-הד', גיליון 155, אדר תשס"ה, עמ' 1).
היהודים שהתיישבו במשהד נהנו מרווחה כלכלית בהשוואה ליהודים אחרים באיראן. כמו כל יהודי איראן הם סבלו רדיפות ועוינות מתמשכת, וההסתרה שנכפתה עליהם ב-1839 הפכה לחלק מזהותם המשפחתית והקהילתית. זהות זו נשמרה גם לאחר עזיבת משהד ופיזורה של הקהילה. רשת ההגנה הקהילתית והמשפחתית שנוצרה בשנות הרדיפות הולידה בבני קהילת משהד תחושה כי עד היום הם קבוצה ייחודית בקרב העם היהודי.
מסגרת: משהדים – סיפור עולמי
פתיח:
במאה העשרים נפוצו יוצאי משהד בישראל ובערי סחר עולמיות, ונוצרו קהילות השומרות על זהות קהילתית ייחודית של מי שכבר אינם אנוסים
כותרת: טהרן
ההגירה הגדולה לטהרן החלה ב-1946. בטהרן החילונית יחסית התבלטו המשהדים בשמירה על דתיותם. לבני הקהילה הייתה חלקת קבורה נפרדת, ובשנות החמישים היו שישה בתי כנסת של הקהילה בחלקים שונים של העיר. הקהילה דאגה לחינוך הדור הצעיר, במטרה להגן עליו מפני התבוללות באווירה החילונית של עיר הבירה. מטהרן המשיכו יוצאי משהד בעיקר לארץ ישראל בראשית שנות החמישים, ולארצות הברית לאחר המהפכה ב-1979.
כותרת: ארץ ישראל
כ-20 אלף איש
העולים הראשונים ממשהד הגיעו ארצה בדרך חזרה מעלייתם לרגל למכה, ואחרים חצו גבולות באופן בלתי חוקי בדרכים לא דרכים. הם התיישבו בעיקר בירושלים, סמוך לשכונת הבוכרים, סביב בתי הכנסת חאג' יחזקאל לוי וחאג' אדוניה הכהן שנוסדו עוד בראשית המאה. עד 1903 היו בארץ רק משפחות בודדות. בשנות השלושים גדל היישוב, וב-1946 מנה כ-1,500 איש – רובם בירושלים. בראשית שנות החמישים עלו רבים מיהודי משהד לארץ, והקימו בין השאר את בית הכנסת בית-אל בצפון תל אביב ואת בית הכנסת עולי משהד בחולון. בהרצליה נבנה בית משהד עבור זקני הקהילה. בשנים האחרונות, אולי בהשפעת המרכז בניו יורק, התגברה הפעילות של ארגון יוצאי משהד בישראל.
כותרת: ארצות הברית
כ-4,000 איש
יוצאי משהד הראשונים שהגיעו לארצות הברית היו סטודנטים שהתיישבו בניו יורק בסוף שנות הארבעים. חלקם נשארו בעיר לאחר סיום לימודיהם וייצגו בה את עסקי המשפחה. בסוף שנות השבעים היגרו לניו יורק רבים מיהודי משהד שעזבו את טהרן בעקבות עליית חומייני לשלטון. הקהילה הקימה בקווינס את בית הכנסת שערי טובה שהיה גדול ומפואר. באופן מעורר התפעלות הגיעו אנשי הקהילה במהרה להצלחה כלכלית, ורבים מהם עברו לרובע גרייט נק שבלונג איילנד ובנו שם את בית הכנסת שערי שלום. יש בעיר שני בתי כנסת נוספים השייכים לוועד המרכזי של יהודי משהד בארצות הברית, ורבים מחברי הקהילה עדיין נישאים בתוך הקהילה.
מילאנו
כ-1,000 איש
קהילת מילאנו התגבשה בשנות החמישים של המאה העשרים מיוצאי טהרן ומיהודים שהגיעו מישראל, והקימה את בית הכנסת נועם. רוב אנשי הקהילה עסקו במסחר, ובעקבות המשבר הכלכלי בראשית שנות האלפיים הידלדלה הקהילה ורבים מחבריה עלו לישראל.
כותרת: לונדון
כ-400 איש
ליהודי משהד הייתה זיקה לאימפריה הבריטית, וב-1910 הגיעו ללונדון אחדים מהם שהתגוררו בירושלים כדי לבחון הזדמנויות עסקיות. כעבור שנתיים כבר היו בלונדון 12 משפחות, והן הצטרפו לאחר מלחמת העולם לקהילה הפורטוגזית והספרדית וייסדו בית כנסת חדש בהולנד פארק. ככל שמצבם הכלכלי השתפר הם עברו לשכונות יוקרתיות יותר. בסביבות 1930 ייסדו יוצאי משהד בית כנסת משלהם, והנהיגו מערכת מיסוי פנימית לצורך עזרה הדדית לאנשי הקהילה וליוצאי משהד אחרים ברחבי העולם. עם השנים נחלשו מעט הנישואים בתוך הקהילה, ואנשיה נטמעו בקהילה האשכנזית הגדולה יותר. לאחר עליית חומייני לשלטון היגרו ללונדון יוצאי משהד ויהודים אחרים מאיראן, והקהילה התארגנה מחדש כקהילה עצמאית. חלק מחברי הקהילה הלונדונית עברו במהלך השנים לניו יורק.
מוזמנים לשתף
