זורואסטרים בלב – המורשת הזורואסטרית באיראן

מתחת למעטה השלטון הנוכחי באיראן יש בה גאווה על השורשים שקדמו לכיבוש המוסלמי, וטענה לזהות הממשיכה את הדת הזורואסטרית שהייתה דת המדינה במאות שנותיה של האימפריה הסאסאנית

עד לפני עשורים בודדים, כדי להעליב איראני די היה לומר לו שהוא ערבי. בעשורים האחרונים גם הכינוי מוסלמי הוא עלבון לרוב האיראנים, למרות שרובם אכן נולדו למשפחות מוסלמיות. 

היריבות בין האיראנים לערבים היא עתיקת שנים. שורשיה בכיבוש הערבי הראשון של איראן ובמאות השנים שבאו אחריו. הקרב המכריע, קרב קאדסי (אל-קאדסיה בערבית), התחולל ב-636, המלך הסאסאני נרצח והאימפריה נפלה סופית ב-651. אסלום כל האוכלוסייה נמשך מאות שנים. בנוסף לכוח שכנועה של החרב סייעו לקבלת האסלאם גם העובדה שהיא דת קלה יותר לקיום מדתו של הנביא זרתוסטרה, והחיבור בין דת למדינה באיראן. הדת הזורואסטרית הייתה דתה הרשמית של האימפריה הסאסאנית ששלטה באיראן ובחלקים נרחבים מהעולם הידוע מ-224 עד הכיבוש האסלאמי. בראשית דרכה של האימפריה שליטיה נחשבו טובים ונערצים, אך כעבור 400 שנה נראה כי הם כבר לא היו אהודים כל כך על העם, וגם דבר זה הקל על קבלת דת האסלאם עם החלפת השלטון.

במאות הראשונות לאסלאם אימצו האיראנים את הערבית כשפת אב – שפה משותפת, לינגואה פרנקה – של המזרח התיכון, שבה גם נכתבו יצירות מדעיות ופילוסופיות, אך פרסית נשארה עדיין שפת האם המדוברת. הרופא והפילוסוף אבן סינא; המתמטיקאי אל-ח'ורזמי, שעל שם ספרו נקרא המקצוע אלגברה; ההיסטוריון והמדען אל-בירוני; ואפילו הבלשן הראשון שעסק בערבית סיבויה, שמשמעות שמו בפרסית בעל ריח התפוחים – היו כולם ילידי איראן. הם כתבו בערבית, אך נראה כי בבית דיברו בפרסית או בלהגים איראניים מקומיים. את השפה הפרסית לא היה צורך להחיות, כי היא נשארה שפת הדיבור, אך ההשתלטות הערבית על הספרות ועל המדע בהחלט סיכנה את מעמדה.

 

ברית עם השדים

מי שהציל את השפה הפרסית הגבוהה היה המשורר אבו-אלקאסם פרדוסי תוסי שמת בראשית המאה ה-11. הוא כתב את האפוס הפרסי הידוע ביותר – השאה נאמה – בפרסית טהורה כמעט ללא מרכיב ערבי. פרדוסי הציל למעשה לא רק את השפה הפרסית אלא גם את הזהות האיראנית.

בניגוד לעמים אחרים אשר נכבשו על ידי הערבים וקיבלו על עצמם את דת האסלאם ואת הזהות הערבית, האיראנים אמנם קיבלו את האסלאם, אך שמרו על שפתם המקורית ועל זהותם הנבדלת. כאשר שאלו את העיתונאי וההיסטוריון המצרי מוחמד חסנין הייכל כיצד ויתרו המצרים על זהותם ועל לשונם והפכו לערבים, הוא השיב: כי לנו לא היה פרדוסי.

בכתיבת השאה נאמה הסתמך פרדוסי על סיפורי המיתולוגיה וההיסטוריה ששרדו עד אז רק בכתבים בפרסית אמצעית – פהלווי – לשונה של האימפריה הסאסאנית והשפה השלטת לפני האסלאם. המקור המרכזי למיתולוגיה האיראנית, אשר עליו או על מקור דומה לו הסתמך גם פרדוסי, הוא טקסט בשם בֻּנְדַהִישְן – בריאת היסוד – המתחיל בבריאת העולם ומסתיים באחרית הימים. כיוון שאחרית הימים הזורואסטרית היא עניין של אמונה זורואסטרית, ופרדוסי כתב בסביבה אסלאמית, השאה נאמה מסתיים בכיבוש הערבי. בהשפעת הקוראן מחליף השאה נאמה את תיאור בריאת העולם הזורואסטרית בתיאור המוסלמי, המבוסס על הכתוב בתורה.

פרדוסי גם הפך חלק מהנרטיבים המיתולוגיים למציאותיים יותר כביכול, וכך למשל הנבל הראשי במיתולוגיה, דרקון בעל שלושה ראשים, הוחלף בנרטיב ראליסטי יותר – נסיך אשר הפך מאוחר יותר למלך, וזה כרת בטעות ברית עם השטן ומכתפיו צמחו שני נחשים. שני הנחשים הכאיבו מאוד למלך, וכדי להקל על כאביו הוא היה חייב להאכילם כל יום במוחות של שני גברים צעירים. גם זהותו הלאומית של הנבל השתנתה בהתאם לזמנים. באפוס המקורי – הבונדהישן – הדרקון היה בבלי, ואילו בשאה נאמה הנסיך הרע הוא ערבי.

לפי המיתולוגיה האיראנים עצמם קראו לדרקון בעל שלושת הראשים לשלוט עליהם לאחר שמאסו במלכם המיתולוגי ג'משיד שהיה טוב ומיטיב, אך לאחר אלף שנות שלטון החל יושרו להישחק והוא אפילו כרת בריתות עם השדים. תיאור האנשים הקוראים למפלצת קטלנית לשלוט בהם הוא כנראה ביקורת מוסווית על הכיבוש האסלאמי שהחליף את השלטון הסאסאני, שהרי אי אפשר היה לבקר ישירות את השליטים עצמם.

דרכם של מיתוסים לשוב ולהתממש בהיסטוריה בדרכים שונות, והכיבוש הערבי במאה השביעית לא היה הפעם האחרונה שבה השתלט האסלאם על המדינה. ב-1979, לפני 46 שנה בלבד, השתלט האסלאם שנית על איראן. ההבחנה בין הרפובליקה האסלאמית לאיראן, ובין שלטון הדיכוי לעם האיראני, חשובה מאוד לאיראנים. רבים מהם מסרבים לקרוא לרפובליקה האסלאמית איראן, ומכנים את השלטון הנוכחי 'הכיבוש הערבי השני'.

 

בחזרה אל ההיסטוריה

רזא שאה פהלווי, שהומלך ב-1925, קידם את איראן בדרכים רבות, ובהן הנהגת רישום אוכלוסין מסודר. רק במאה השנים האחרונות הונהגו שמות משפחה באיראן. מובן שהיו לו גם מתנגדים, אך באופן יחסי הוא זכור כמלך נערץ. בנו, מוחמד רזא שאה, שעלה לשלטון ב-1941, נחשב לשליט בובה מטעם המערב. הוא פעל להחלשת כוחם של אנשי הדת ולחיזוק הרגש הלאומי של איראן על חשבון הרגש הדתי האסלאמי.

מוחמד רזא שאה ראה את עצמו כממשיכו של כורש, המלך שהעלה את איראן על במת ההיסטוריה, ואף הצהיר על כך בחגיגות 2,500 שנה לכורש הגדול ולאימפריה הפרסית שנערכו בקברו של המנהיג הקדום במחוז פארס. תכניתו לא צלחה, והאיראנים הביאו על עצמם את מה שנקרא היום הכיבוש הערבי השני – הרפובליקה האסלאמית. הכפייה הדתית, והפרת זכויות האדם המסיבית שנלוותה אליה, גרמו לכך שכיום נוטה מטוטלת הזהויות באיראן מהאסלאם לכיוון האיראני המערבי, וכך התגשם חזון השאה להפוך את העם האיראני לחילוני, ואת המלך כורש למושא הערצה. קבר כורש הוא כיום אתר עלייה לרגל, למרות הדרכים המשובשות אליו וההזנחה שסבל ממנה במשך שנים.

לנוכח ההערצה לכורש באיראן, מפתיע לגלות שהוא אינו מוזכר במיתולוגיה האיראנית. גם הטקסטים הסאסאניים וגם השאה נאמה לא מזכירים את קיומו ואת קיומה של האימפריה האח'מנית, וגם לא את קיומם של המלכים שבאו אחריו – אחשורוש (ח'שאירשא) ודריוֶש. המיתולוגיה האיראנית הקלסית מזכירה רק את דריוֶש השלישי, המלך האח'מני האחרון, אך אביו ההיסטורי והאב שהמיתולוגיה מייחסת לו הם שני מלכים שונים.

עד הגילויים הארכאולוגיים במאה ה-19, וההתעוררות הלאומית שחלה אז בכל העולם, הכירו רוב האיראנים רק את המלך המיתולוגי ג'משיד, חלק מהמלכים הסאסאנים ואת הנביאים והמלכים המוזכרים בקוראן. כורש, דריוֶש, אחשורוש והמלכים האח'מנים האחרים היו ידועים רק להיסטוריונים שקראו את כתבי היוונים במקור, או בתרגומים של מלומדים איראנים מימי הביניים לערבית.

גם יהודי איראן הכירו כמובן את מלכי פרס המוזכרים בתנ"ך. הצהרת כורש מתועדת הן בספר עזרא והן בספר דברי הימים, אך היא אינה מוזכרת במקורות לא יהודיים, ולכן במשך דורות לא הייתה ודאות באשר להתאמתה לאמת ההיסטורית. גילוי גליל כורש בחפירות ארכאולוגיות בבבל ב-1879 היה נקודת מפנה. התברר כי מלך פרס היה אבי מגילת זכויות האדם הראשונה, שכללה בעיקר חופש פולחן וחזרת קהילות גולות למולדתן. במהלך המאה ה-19 פוענח גם כתב היתדות הפרסי, והתקבל אישוש נוסף לסיפורים על מלכי פרס שהיו מוכרים עד אז בעיקר מההיסטוריונים היוונים.

 

חידת מלכי השדים

איך אפוא הסבירו האיראנים את הימצותם של קברי המלכים האח'מנים ואת כתובות הסלע שהשאירו ברחבי איראן עד הגילויים של המאה ה-19? ליד קבר כורש מצויים שרידיו של ארמון מָאדַרֶ סֹלֵימָאן – אֵם שְׁלֹמֹה. אתר קברות המלכים האח'מנים האחרים – דריוֶש, אחשורוש, ארתחשסתא ודריוֶש השני – קרוי תח'תֶ ג'משיד – כס ג'משיד. בתקופה האסלאמית התערבבו המלך ג'משיד מהמיתולוגיה הזורואסטרית עם הנביא סלימאן, הלוא הוא שלמה המלך, ולכן נפוצו בקרב מוסלמים ויהודים באיראן סיפורים על קשריו של שלמה עם שדים. ארמונות המלכים האח'מנים נתפסו כארמונות שבנו שדים לג'משיד או לשלמה, והייתה אפילו אמונה כי דמויות החקוקות בסלע של המלכים האח'מנים ונתיניהם הן צלמים של מלכי השדים. המיתולוגיה האיראנית נותרה בתוקפה, אך היא סופרה על גיבורים מהקוראן, והסיפורים התערבבו.

תופעה דומה ניכרת בשפה. הפרסית נותרה שפה עצמאית עם דקדוק משלה, אך היא נכתבת באותיות האל"ף בי"ת הערביות, בתוספת ארבע אותיות, והיא הטמיעה לתוכה מלים ערביות רבות. למרות השלטון המוסלמי שפת המדינה היא פרסית, וכל המסמכים הרשמיים נכתבים בפרסית בלבד. באיראן קיים מתח פנימי בין זהות איראנית המקושרת ללאומנות לזהות כלל אסלאמית שבה דוגל השלטון. האקדמיה ללשון הפרסית – שהיא גוף ממשלתי – מצדיקה את קיומה בטענה כי מבין המוסלמים בעולם דוברי הפרסית נמצאים במקום השני. בהרצאה אפולוגטית ששמעתי מפי בכיר באקדמיה ללשון הפרסית, אחד הדברים שבחר להדגיש היה כי פרדוסי לא היה לאומן, שכן לאומנים הם אלה שהזהות שלהם איראנית יותר, בניגוד למשטר המדגיש את הזהות האסלאמית.

מטוטלת הזהויות באיראן נעה בין זהות איראנית לזהות אסלאמית, אך שתיהן נבדלות לחלוטין מהזהות הערבית, והבחנה זו חשובה הן לאיראנים והן לערבים. האיראנים מתנשאים על הערבים עד היום, ובעיניהם הערבים היו שבטים ברברים, אלימים וחסרי תרבות שכבשו את איראן ולקחו קרדיט על יצירותיה החשובות. כיום, כשאיראן מנודה בעולם, והערבים הם אלה הזוכים למשאבים רבים יותר ממדינות המערב, רגשי ההתנשאות מעורבים ברגשי נחיתות.

 

הזורואסטרים עוד כאן

האיראנים התאסלמו לפני למעלה מאלף שנה, ועל אף שבמשך רוב הזמן הזה הם לא הכירו את כורש ואת ההיסטוריה האח'מנית, הדת הזורואסטרית מעולם לא נעלמה מאיראן. כיום חיים באיראן אלפי זורואסטרים, ובדומה ליהודים הם נהנים מחופש דת מלא, כולל הזכות לייצר יין ולשתותו, על אף שהדבר אסור למוסלמים. יש לזורואסטרים מקדשי אש וכוהני דת, ולמרות היותם פחות מאלפית מהאוכלוסייה יש להם גם נציג בפרלמנט. רוב האיראנים המוסלמים, או אלה שנולדו מוסלמים ומזדהים כחסרי דת, מתגאים בכך שאבות אבותיהם היו זורואסטרים, או לפחות מכירים בכך. תופעה זו חלה גם על צאצאי יהודים שהתאסלמו.

פרופ' אמנון נצר פרסם ב-2002 תפסיר – פירוש המקרא – לספר תהילים שקנה בכפר באיראן ב-1972. הכפר היה מוסלמי ואף אנטישמי, עד כדי כך שהוא נאלץ להסתיר מהכפריים את יהדותו. אחד מהתושבים הציע לו לרכוש כתב יד שעבר במשפחתו דורות רבים הכתוב באותיות זורואסטריות ייחודיות, בתנאי שלא יפרסם אותו עד שיחלפו שלושים שנה. פרופ' נצר לא סיפר למוכר כי כתב היד שעבר במשפחה כמזכרת זורואסטרית הוא למעשה תפסיר בפרסית יהודית קדומה באותיות עבריות, אך עמד בהתחייבותו ופרסם אותו רק כעבור שלושים שנה בכתב העת Jerusalem Studies of Arabic and Islam.

אנקדוטה מעניינת היא שאפילו חוקי הטומאה הדרקוניים אשר הוחלו במאות ה-19 והעשרים על מיעוטים דתיים, כולל זורואסטרים, וחלקם נשארו כמנהגים עד עצם היום הזה, הם למעשה ירושה מהדת הזורואסטרית. במאה ה-19 נאסר על לא מוסלמים ללכת בחוץ כשיורד גשם, מחשש שמא טיפת גשם תיגע בהם ותיטמא, ולאחר שתיקווה בשלולית מוסלמי שידרוך עליה ייטמא גם הוא. ההקפדה היתרה על טומאה וטהרה בדת הזורואסטרית מקורה באמונה שהאדם, כאלמנט המקודש היחיד שיש לו תודעה, אחראי להביא לניצחון הטוב על הרע בעולמנו. כדי להצליח בכך יש להגן על היסודות המקודשים האחרים מפני טומאה, ואחד מיסודות אלה הוא המים.

בעת החדשה כבר לא חלו חוקים מסוג זה, אך הנורמות המקובלות נשמרו. יהודים שגדלו באיראן במאה העשרים סיפרו כי מי שנגעו בפרי בשוק היו חייבים לקנות אותו, שכן אי אפשר למכור פרי שיהודים נגעו בו וטימאו אותו. בבתי תה היו ספלים מיוחדים ליהודים. זורואסטרים העידו כי כאשר הלכו בגשם הסתכנו בכך ששכנים מוסלמים אדוקים יכו אותם, וחבר איראני שעבד במשרד ממשלתי במאה ה-21 סיפר שמחלק התה באגף שלהם היה בטוח כי הוא זורואסטרי, ולכן לא רק שטף היטב את הכוסות שמהן שתה אלא ממש טיהר אותן.

ההשפעה הזורואסטרית על התרבות האיראנית מתבטאת בין השאר בלוח השנה. מדובר בלוח שמשי מדויק מאוד, שבו השנה מתחלפת בשנייה המדויקת של שוויון האביב, ואילו החודשים המקבילים למזלות מתחלפים ללא תלות במחזור הירח כל 30-31 ימים, למעט החודש האחרון שיכול להיות גם בן 29 יום. שמות החודשים הם שמות של ישויות ואלוהויות זורואסטריות. החודש הראשון – פַרְוַרְדִין – נקרא על שם נשמות האבות הקדמונים; חודש אֹרְדִיבֶּהֶשְׁת נקרא על שם האלוהות הזורואסטרית שפירוש שמה הוא הצדק הנעלה ביותר, וכך זה ממשיך עד החודש האחרון – אֶסְפַנְד – הנקרא על שם האלוהות הנקבית שפירוש שמה הוא הדבקות הקדושה.

הלוח הזורואסטרי קובע אמנם את העיתוי שבו מוחלפת השנה, אך השנים עצמן נמנות כמו בלוח המוסלמי מההג'רה – שנת 622 – וכך ב-20.3.2025, ראש השנה הפרסי, תתחיל שנת 1404. איראנים לאומנים, בעיקר תומכי השאה, משתמשים בלוח השנה המלוכני שהיה נהוג באיראן במשך כשלוש שנים עד המהפכה, וסופרים את השנים מעליית כורש לכס המלכות בפרס ב-559 לפסה"נ, עשרים שנה לפני כיבוש בבל וייסוד האימפריה, ולכן השנה לפי ספירתם היא 2584.

 

מנהגים שהתחפשו

ברפובליקה האסלאמית מציינים כיום את המועדים המוסלמיים, הכוללים בעיקר ימי אבל על שהידים משנות האסלאם המוקדמות, וחגים שונים ובהם חג הקרבן. צום הרמדאן מצוין אף הוא, וחלק מהאנשים אף מקפידים לצום. חגים ומועדים אלה מצוינים על פי מועדם בלוח המוסלמי הירחי, שזז על פני עונות השנה. באיראן חוגגים גם את החגים האיראניים הקדומים, וכיוון שהשנה היא שנת שמש, חגים אלה קשורים לטבע ולאסטרונומיה. החג האהוב והמפורסם ביותר הוא נורוז – ראש השנה הפרסי – החל בנקודה המדויקת של השוויון בין היום והלילה באביב. האיראנים חושבים כי הם מקיימים לקראת החג ובמהלכו מנהגים זורואסטריים עתיקי יומין, אך למעשה רבים מהמנהגים השורשיים השתנו בתקופת האסלאם, אם בשל השפעה תרבותית מוסלמית ואם כדי להסתיר מהשלטונות את אופיו הדתי של החג.

אחד החגים האהובים בתקופת ראש השנה הוא צ'האר-שנבה-י סורי – יום רביעי האדום. ערב לפני יום רביעי האחרון של השנה – ביום שלישי אחרי שקיעת החמה – מדליקים מדורות גדולות, ובעשורים האחרונים נוהגים המהדרים להבעיר תמונות של אנשי ההנהגה במדורות. המנהג המסורתי הוא לקפוץ מעל האש ולומר לה: "הצהוב שלי שלך והאדום שלך שלי", כלומר, קחי את המחלה שלי ותני לי את הבריאות שלך.

איראנים המקיימים את המנהג בטוחים כי כך הם מכבדים את שורשיהם הזורואסטריים, אך הבקיאים בדת הזורואסטרית מתחלחלים מהמנהג, שכן אם בעת הקפיצה מעל האש נושרים לתוכה אבק מהבגדים, זעה או שערות מהראש הם עשויים לטמא אותה. בנוסף לכך, לאחל מחלה לאש – שהיא אחד משבעת היסודות המקודשים בדת הזורואסטרית – זו קללה איומה.

עצם הבערת מדורות בערב יום רביעי סוטה מהמקור הזורואסטרי, שלפיו היו מדליקים מדורות ענק בערב האחרון של השנה כדי לטהר את האוויר מנוכחות שדים. המנהג הומצא כמובן לפני שהייתה מודעות לזיהום אוויר. העברת החג ליום רביעי, שנחשב ליום ביש מזל, והיחס המחפיר לאש, הם תוצאה של לחץ מצד השליטים הערבים לבטל את החגים הזורואסטריים ואת הזהות הזורואסטרית בכלל. לבושו החדש של החג נועד להרחיק אותו ממקורו ולאפשר לחגוג אותו גם בעת השלטון הערבי.

מנהג נוסף סביב הנורוז שראוי להתחקות אחר מקורו הוא עריכת סֹפְרֶה-יֶ הַַפְת סִין – מפת שבעת הסינים – שולחן חג הכולל שבעה דברים המתחילים באות הפרסית סי"ן, ועוד פריטי חובה המתחילים באותיות אחרות. המנהג אינו קיים בקרב האפגנים והתאג'יכים, שהם איראנים במקורם אך אינם נכללים במדינה האיראנית המודרנית. גם נוסעים מערביים שהגיעו לאיראן לפני המאה העשרים לא תיעדו מנהג זה.

שורשי מפת שבעת הסינים לוטים בערפל, ולפי אחת הסברות מדובר בשבעה דברים המתחילים באות שי"ן, שחלקם עדיין נמצאים על השולחן כפריטי חובה: שַׁמְע – נר, שַׁהְד – דבש, שִׁיר – חלב. לפי סברה זו הפכו שבעת השי"נים לשבעת הסי"נים בגלל השַׁרָאבּ – יין – ששתייתו אסורה על מוסלמים. סברה זו בעייתית, כי המלים שראב ושמע – יין ונר – הן ערביות, ועל כן נראה כי גם אם המנהג היה קיים, הוא נוצר לאחר הכיבוש המוסלמי. דגי הזהב שעל השולחן הם בכלל השפעה סינית, ולכן צעירים בעלי מודעות לזכויות בעלי חיים מעדיפים לערוך את המפה בלעדיהם.

 

מנהגים שהסתתרו

בתקופה שקדמה לאסלאם היה בתחילת חודש פרוורדין – חודש נשמות האבות הקדמונים – חג לכבוד נשמותיהם שבו היו משאירים להם אוכל ומשקה. בשל אופיו האלילי הוא לא שרד בתקופה האסלאמית, אך התגלגל למנהגים אחרים. אחד מהם נהוג בעיקר בקרב נשים – להסתתר ולצותת לאנשים העוברים ברחוב כדי להסיק מדבריהם איזו שנה תהיה להן. כך למשל נערה המתכננת להתחתן עשויה לשמוע סיפורים על ילדים ועל אהבה, או סיפורים על מריבות וגירושין. מנהג נוסף דומה באופיו למנהג בליל כל הקדושים האמריקאי, שבו ילדים מחופשים דופקים על דלתות השכנים ומבקשים תעלול או ממתק. בחלק מהערים נהוג להתחבא על הגגות, להוריד בעזרת חבל כלי קיבול, לדפוק בעזרתו על החלון ולחכות שדיירי הבית ישימו בכלי תבשיל כלשהו. מנהגים אלה הם גלגול של המנהג להאכיל את הרוחות, וההסתתרות מסמלת את הרוחות הבלתי נראות.

דמות מיתולוגית שרק ילדים טובים יכולים לראות היא עמו נורוז – דוד נורוז – זקֵן בעל זקָן לבן שמשאירים עבורו ממתקים ומשקאות, והוא מגיע בלילה כדי לאכול ולשתות. מעין הכלאה של סנטה קלאוס ואליהו הנביא.

מנהג נוסף שהשתנה עם קבלת האסלאם הוא חאג'י פירוז. כיום מדובר בליצן מושחר פנים אשר שר, רוקד ועושה שמח ברחובות, ונעלם בנורוז עצמו, שהוא חגו של עמו נורוז. בעבר חאג'י פירוז היה האיש הצדיק ביותר בעיר. הוא מונה לפני החג לראש העיר למשך זמן מוגבל, ודאג לכל מחסורם של תושבי העיר כדי שיוכלו לחגוג את החג בשמחה. מנהג זה הוא למעשה גלגול של מנהג אחר, אכזרי יותר. במזרח הקדום האמינו כי בראש השנה העולם נתון בסכנה, וכדי להציל אותו היה צורך להקריב את האל או את נציגו עלי אדמות. כדי לא להרוג את המלך עצמו, היו ממנים לזמן מוגבל מלך מקרב הנידונים למוות, והוא נהנה במשך ימים אחדים משולחן המלך ומתפנוקי ההרמון, ואחר כך היה מוצא להורג והמלך האמיתי היה חוזר לתפקידו.

 

השדים נשארו

כשם שמנהגים זורואסטריים הושפעו מהאסלאם, גם האסלאם הושפע מהדת הזורואסטרית, הן באופן ישיר והן באמצעות היהדות. אמונה בעולם הבא, בשטן כישות אלוהית שלילית, במלאכים, בשדים ובביאת המשיח לא הופיעה במקורות יהודיים לפני שהעם היהודי בא במגע עם האיראנים, והיא מתועדת בכתבי קודש איראניים קדומים. נבואת מוחמד בנויה על היהדות ועל הנצרות, וכך קיבל האסלאם מהדת הזורואסטרית בתיווך היהדות את האמונה בגן עדן, בגיהינום, במלאכים ובשדים.

יש סימנים לכך שהאסלאם השיעי, שהפך לדת המדינה באיראן במאה ה-16, הושפע מהדת הזורואסטרית. האסלאם השיעי, שלאורך השנים היה מיעוט בעולם המוסלמי, הוא מיסטי וגדוש אמונות תפלות הרבה יותר מהאסלאם הסוני. השיעים מאמינים יותר בשדים, במלאכים, בקמעות ובהגנות, ומצפים לאימאם נעלם – המהדי – שעתיד לבוא כדי לשפוך את דמם של כל הכופרים ולכונן עולם מושלם על טהרת האסלאם. צום העאשורא – יום האבל המציין את הירצחו של האימאם חוסיין בן עלי – חל בחודש הראשון בלוח השנה המוסלמי, ועל כן יש בו מרכיבים קדומים של חגיגות ראש שנה, לצד סיפורי מלחמה, תחבולה, בגידה ורצח, הדומים באופן מפתיע לסיפור המאבק בין בניו של פַרִידוּן במיתולוגיה האיראנית. בשני הסיפורים מדובר על ריב בין אחים ועל רצח שנגרם בתואנה של ניסיון להשכין שלום.

חוזקן של אמונות זורואסטריות באסלאם האיראני בא לידי ביטוי לאחרונה לאחר שאיש דת בכיר טען בערוץ הממלכתי כי ישראל משתמשת בשדים לצורך ריגול נגד איראן. בעקבות דבריו עסקו הרשתות האיראניות, ובהן גם רשתות תקשורת ממוסדות, בהרחבה בשאלה מהו תפקיד השדים בעולם. בפרפרזה על המשפט היהודי הנודע על היהודים והגלות – אפשר לנסות להוציא את האיראנים מהדת הזורואסטרית, אבל אי אפשר להוציא את הדת הזורואסטרית מהאיראנים.