אין בעולם היהודי מקבילה למוסד הנזירות האתיופי, שבו בוחרים צעירים בנדר פרישות ומקדישים עצמם לעבודה רוחנית תוך הימנעות ממגע פיזי עם כל אדם

לפני כעשר שנים נפטר הנזיר האחרון מיהודי אתיופיה בישראל. שמו היה אבא בֶּנייה והוא התגורר באשדוד. כנגזר מנדר נזירותו הוא לא היה נשוי, וחי בגפו במקלט מבודד ומרוחק שקיבל את אישור העירייה שהשתמש לו. הוא הקדיש את כל ימיו לתפילה ולתורה, וניזון מפֵרות ומגרגרי חומוס מושרה בלבד. הוא קבע לעצמו סדר יום סגפני, ישן שלוש שעות בלבד בלילה, ועמד על רגליו בתפילה מעלות השחר. הוא נזהר, כדרכם של נזירי ביתא ישראל, שלא יגע בו איש. כשבני עדתו גילו את מקומו, הם החלו לעלות אליו מדי יום כדי לקבל את ברכתו ולהתייעץ עמו בעניינים שונים, מפרנסה ורפואה ועד חינוך הבנים ושלום בית. בעקבות זאת הוא חילק את יומו לשניים: בחציו הראשון היה מתבודד ומתפלל, ומהצהריים היה נענה לבקשות הפונים אליו, תוך הקפדה על חוסר מגע. הוא הטיף לדבקות בה', לאמונה בלב שלום ולטהרה. פעם, כך סיפר לתלמידיו, היה בכוונתו להתארס, אך הא'- נגלה אליו בחלום ומנע זאת ממנו. לדבריו, מוריו הנזירים באתיופיה ידעו שעם העלייה לישראל יבוא הקץ לנזירות בקרב העדה.