לאורך השנים התנגדה העמדה החרדית הרווחת למתן זכות הצבעה לנשים, אך כיום השתתפותן של נשים חרדיות בבחירות היא כמעט מובנת מאליה. מה הפך את האיסור להיתר?

עד תחילת המאה העשרים ברוב מדינות העולם לא הייתה לנשים זכות הצבעה. לכן, גם באותן המדינות שבהן השתתפו יהודים בבחירות לא עלתה שאלת זכות ההצבעה של נשים על הפרק. בבחירות למועצות הקהילות היהודיות השתתפו מאז ומעולם גברים בלבד, ורק הם נבחרו להנהגתן. היות שכל הבוחרים, ולא רק החרדים, היו גברים, להצבעתן של הנשים לא הייתה השפעה על מידת הייצוג של הקבוצות השונות בקהילה. לכן, כדי לא לפגוע בציבור הדתי והחרדי, ברוב הקהילות המשיכו לשלול את זכות הבחירה מנשים.

 

עת לעשות לה'

לאחר מלחמת העולם הראשונה קמו מדינות חדשות על חורבותיהן של האימפריות הישנות, השתנו הזמנים והשתנו הזמירות. מדינות כמו רוסיה, פולין, צ'כוסלובקיה ורומניה, שבהן חי אז רוב רובו של העם היהודי והציבור החרדי בכללו, התירו לנשים להשתתף בבחירות לעיריות ולממשלה. במצב כזה המשך שלילת זכות ההצבעה משים היה עלול לפגוע בייצוגם של היהודים, והנהגת הקהילה הדתית ניצבה בפני דילמה. מצד אחד חששו הרבנים לפרוץ גדר ולהתיר לנשים את מה שלא הותר להן מעולם, ומצד שני היה ברור כי האיסור על הנשים להצביע יפגע בניסיונם של שומרי המצוות לקדם את אורחות חייהם ולזכות במשאבי המדינה.

הראשונים להיכנע לגזרת הגורל היו אחדים מרבני וילנה, ירושלים דליטא, שב-1919 התירו לנשים להצביע בבחירות העירוניות. וכך כתב הרב חיים עוזר גרוז'ינסקי, מחשובי הרבנים בעיר ומי שעמד בראש הנהגת היהדות החרדית בליטא כולה:

לפי הסדר הקבוע מהרשות הייתה להנשים זכות הבחירה לבחור. האם יכלו שלומי אמוני ישראל לעמוד מנגד ולבלי להשתתף בהכנסייה הראשית ולהניח בידי החופשים שיהיו הם הרוב המכריע לחקוק חוקי אָֽוֶן ככל העולה על רוחם? ואם ביחיד אמרו במקום סכנת נפש אחת הטובעת במים איזהו חסיד שוטה וכו'. אם כן, הדבר נוגע לכלל ישראל של כמה מיליונים נפשות מישראל הטובעים בטיט היָוֵן ודת קדשנו בסכנה מאויביו מבית ומחוץ על אחת כמה וכמה ההכרח לחוש להצלתם ועל זה אמרו עת לעשות לה' ('אגרות רבי חיים עוזר' ב, עמ' כט-ל).

כמה שנים לאחר מכן נעשתה אגודת ישראל מפלגה פוליטית והיא נאבקה להשיג השפעה במוסדות הממשלה ובעיריות בפולין, וראשיה התירו הצבעת נשים חרדיות כדי לא להפחית בחצי את כוחם הפוליטי. הדבר עזר להם במאבקם הן נגד הכוחות האנטישמיים והן נגד המפלגות החילוניות החזקות כמו הבונד האנטי-דתית והמפלגות הציוניות.

משיקולים דומים הסכים אפילו הרבי ממונקטש שבצ'כוסלובקיה שנודע בקנאותו הרבה והסתייג גם מאגודת ישראל שלא להגביל השתתפות נשים בבחירות לעירייה או לממשלה. גם במדינות אחרות שבהן פעלו רבנים קנאים, למשל בהונגריה או בחבל טרנסילבניה שברומניה, הפכה השתתפותן של נשים בבחירות לעיריות ולממשלה למובנת מאליה ואיש מבין הרבנים לא אסר אותה.

 

בחירות דארץ הקודש

השתתפות נשים בבחירות בארץ ישראל הייתה עניין אחר לחלוטין. הציבור החרדי ציפה שההתנהלות הציבורית בארץ הקודש תתאים לעמדתם של פוסקי ההלכה שלפיה מעמדן הציבורי של נשים נחות מזה של גברים.

עד סוף מלחמת העולם הראשונה השלטון בארץ ישראל היה עות'מאני, כלומר מוסלמי, ולכן שאלת השתתפות נשים בבחירות לא עמדה כלל על הפרק. עם זאת, רבים מראשי המוסדות הציוניים ראו בשוויון נשים ערך עליון והתירו את השתתפותן בבחירות לקונגרס הציוני עוד ב-1898. לאחר כינון המנדט הבריטי ייצגו ראשי המנהיגות הציונית את רוב היישוב היהודי, והם קבעו כי נשים תוכלנה להשתתף בבחירות למוסדות היהודיים. 

בכל הקשור לבחירות מקומיות הייתה נתונה ההחלטה בידי הרשות המקומית. למשל, ראשי המושבה רחובות התירו לנשים להשתתף בבחירות לוועד כבר ב-1918. שנה לאחר מכן קיבלו גם נשות ראשון לציון את זכות ההצבעה. מושבות אחרות, כמו פתח תקווה שראש המועצה שלה היה חרדי, דחו את ההחלטה על מתן זכות בחירה לנשים עד 1940.

היות שרק מעט חרדים התגוררו במושבות אלה, שאלת זכות הבחירה לנשים לא עוררה עניין רב. המצב היה שונה בכל הקשור לבחירות למוסדות הארציים של כלל היישוב היהודי. אמנם רוב הציבור החרדי הלא-ציוני השתייך אז לאגודת ישראל שלא נטלה חלק בהנהגת כלל הציבור והתנהלה בנפרד ממנו, אבל למרות זאת הביעו רבניו התנגדות נחרצת להשתתפות נשים בבחירות. להתנגדות זו הצטרפו גם הרבנים תומכי הציונות, ובראשם הרב קוק. לקראת הבחירות לאספת הנבחרים ב-1920 הוא פרסם קול קורא שקבע: 

באספה הכללית של רבני ארץ ישראל מכל העדות שהייתה בירושלים… הוחלט שהסעיף של השתתפות הנשים בבחירות כמו שנתקבל בוועד הזמני הוא נגד דת משה ויהודית, ונגד רוח האומה בכלל, וכל זמן שלא יוסר החידוש הזה לא ישתתף שום איש מכשרי ישראל באספת הנבחרים (כרוז 'החלטת אספת רבני א"י', מובא אצל פרידמן 'חברה ודת', עמ' 167).

בעקבות הצעת פשרה הוחלט אז כי לחרדים יותר להצביע בקלפיות נפרדות, שבהן ייחשב קולו של מצביע גבר כקול כפול. תוצאות הבחירות הוכיחו כי כוחם של החרדים היה קטן משסברו תחילה והגיע רק לכדי שישית מסך כל הקולות. בבחירות לאספת הנבחרים הבאה ב-1925 שוב לא הסכימו ראשי היישוב להקמתן של קלפיות נפרדות לגברים בלבד, והחרדים – שממילא הסתייגו מיתר הציבור הציוני- ניהלו תעמולה נגד החלטה זו אך לא הצליחו להשפיע על החלטת ראשי המזרחי לאפשר לנשים דתיות להצביע. כך כתב הרב גרוז'נסקי, שהבין כי הכשרת המהלך התבססה על התקדים שנקבע בווילנה: