על פרשת דרכים בבגדד של המאה ה-19 ניצבה דמותו המרשימה ויפת התואר של הרב יוסף חיים כמופת לשילוב של הרבצת תורה והלכה עם פתיחות לרוחות הזמן. סיפורו של ה'בן איש חי', מנהיג נערץ, שנגלה לרב עובדיה יוסף בחלומו ושהמקובל יצחק כדורי עוד זכה לשמוע תורה מפיו

את הסיפור על הרב יוסף חיים, ה'בן איש חי' מבגדד (1909-1834), אפשר להתחיל דווקא מהסוף, מחלום שחלם הרב עובדיה יוסף לפני שנים מספר. בהקדמה לספרו 'טהרת הבית' (חלק שני) הרב עובדיה מספר שבעבר עלתה בלבו מחשבה למעט את דרשותיו הציבוריות כדי להתמסר לעריכת חיבוריו והוצאתם לאור:

והנה בחלומי בלילה ההוא, ראיתי את הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל מבבל … אשר בא לבקר בביתי ופניו מאירות כזוהר החמה. נכנס לחדר הספרייה והתיישב ליד השולחן. ראה לפניו אחד מחיבוריי, כמדומני שו"ת יביע אומר, והתחיל לעיין בו אחת הנה ואחת הנה, וכשסיים אמר: "טוב מאוד". ושאל אותי האם אני ממשיך להופיע ולדרוש ברבים דברי תורה ומוסר כאשר הייתה באמנה אתי. עניתי ואמרתי כי עדיין אני ממשיך גם בימים אלה להופיע ברבים בשיעורי תורה ובדרשות כאשר חנני ה' … אך התאוננתי לפניו שדבר זה מפריע לי בהמשך הכנת עריכת חיבוריי להוציאם לאור; שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי. ענה דודי ואמר לי בסבר פנים יפות: טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך, כי יש נחת רוח מאוד לפני השם יתברך בזיכוי הרבים כששומעים דברי תורה ומוסר וחוזרים בתשובה … ואיקץ והנה חלום.

הרב יוסף חיים היה גדול רבני ארצות המזרח במאות השנים האחרונות ודמות נערצת על אנשים בעולם היהודי כולו, אז והיום. הוא נתפס כדמות מכוננת עבור יהודים רבים, ואישיותו וכתביו מסמלים את גדולתה של יהדות בבל על פניה ועל גילוייה השונים.

ואכן, כפי שמשתקף כבר בחלום קצר זה, סודו של הבן איש חי, כפי שהוא נקרא בפי כל, הוא ריבוי הפנים. דבריו לרב עובדיה בחלומו, לפיהם עליו להמשיך להופיע ברבים לצד עריכה והוצאה לאור של כתביו, הם תמצית מדויקת של אחד מהשילובים שהיו ברב יוסף חיים עצמו: כתיבת כמות עצומה של חיבורים – מחיבורים הלכתיים דרך ספרי פרשנות וספרי קבלה מעמיקים, ועד לכתיבת פיוטים – לצד יכולות וירטואוזיות של דרשנות באוזני קהילתו, שלוש שעות תמימות מדי שבת, במשך חמישים שנה.

בכל אחד מהתחומים הללו בולטת רבגוניותו של הרב יוסף חיים, שפנה בכתביו ובדרשותיו לקהלים שונים לגמרי: תלמידי חכמים גדולים, פשוטי העם, נשים, גברים, צעירים וגם ילדים, ולצד התעמקותו בעולם התורה והקבלה הייתה אוזנו קרויה למתרחש בעולם, ולרוחות ההשכלה והמחקר שהגיעו בתקופתו לבגדד. 

כל אלה, לצד דמותו שהיו בה עוצמה פנימית ואצילות ושהפגינה חום אנושי וקרבה נפשית לתלמידיו, למוריו ולשומעיו (והקורא הקשוב יבחין שגם שני הצדדים הללו רמוזים בחלומו של הרב עובדיה), עשו אותו אהוב ומקובל על כל בני דורו ועל הבאים אחריהם.
מבט כללי על המתרחש בעיראק ובקהילות יהודי בבל באמצע המאה ה-19 עשוי לעזור לנו להבין את דמותו של הבן איש חי, ואת התפקיד המשמעותי שמילאה בתפר ההיסטורי שבה פעלה.

 

תור הזהב של הבגדדים

במאה ה-19 הייתה עיראק מחוז הכפוף לאימפריה העות'מאנית, שעברה באותה תקופה תהליכים של התפתחות ושינוי. קהילת יהודי בגדד הפכה באותה עת לקהילה גדולה מאוד, בעיקר בשל גלי הגירה גדולים אליה, והיא השתנתה בהתאם לסביבה הכללית: היהודים השתלבו בענפי המסחר השונים; הקהילה התפתחה מבחינה כלכלית ודמוגרפית; ובעקבות שיפור תנאי היהודים על ידי האימפריה העות'מאנית נפתחה עבור היהודים האפשרות להשתלב באדמיניסטרציה הממשלתית. מצבם הכלכלי של יהודי בבל באותה תקופה היה אף הוא טוב יחסית.

עדות אחת לגודלה ולפארה של הקהילה הבגדדית, שהייתה בעלת תודעת עבר רחוק שנעוץ עמוק בימי התנאים והאמוראים, היא שליחת זרועותיה אל המזרח הרחוק, שם הקימו יהודים בבלים מעין קהילות-בת שהיו קשורות באופן הדוק למוצאן וכפופות להוראות רבני בבל. למרות התפתחויות אלה שמרה הקהילה על אופיה המסורתי ועל מבניה המוכרים והידועים. היהודים שימרו את מסורת אבותיהם, מרכז הקהילה היה בית הכנסת, והסמכות העליונה הייתה הרב.

מצבו של החינוך בקהילות בבל הגדולות הוא שיקוף מצוין לצומת שבו הן עמדו באותה עת: החינוך הדתי המובהק נשמר, ובכל זאת ה'חדר' המסורתי שינה את פניו, בין השאר בשל חדירתה האיטית של המודרנה: בחלק מבתי הספר ותלמודי התורה החדשים למדו גם חשבון ושפות זרות כמו אנגלית, צרפתית ותורכית, כדי להקל על התלמידים להשתלב בעולם העבודה והמסחר. באותה תקופה צצו גם בתי הספר של חברת כי"ח, אך בניגוד למה שמוכר ממקומות אחרים, בבגדד הדבר לא חולל התנגשות חזיתית. המסורת הבבלית חיה באותו שלב בשלום עם העולם המודרני על החילון שבו.

הדמות הרבנית הבולטת באותה תקופה, שמסמלת באישיותה את השינויים שחלו בקהילת יהודי בגדד, היא דמותו של הרב עבדאללה סומך, רבו של הרב יוסף חיים. מתוך פסקיו מצטייר הרב סומך כאדם שפתוח לחידושים הטכנולוגיים והתרבותיים שהתגלגלו לפתחו מתוך המפגש עם העולם המערבי והמודרני. כפי שהראה החוקר פרופ' צבי זוהר, הרב סומך לא חשש להתייחס בחיוב למנהגים חדשים שהגיעו מן המערב, ואף לאשר אותם מבחינה ההלכתית.

בשל חיסרון יחסי במנהיגים וברבנים בעלי שיעור קומה בקרב יהדות בבל של אותה התקופה, הקים הרב סומך בית מדרש מתקדם שממנו קיווה להעמיד דור של רבנים תלמידי חכמים שינהיגו את קהילות יהודי בבל. תכניתו אכן הצליחה, ותלמידיו, ובראשם הרב יוסף חיים, הם שהנהיגו את דור ההמשך של הקהילות והתמודדו עם המשך מגמת המודרניזציה של יהודי בבל, שעם חלוף הזמן סתרה יותר ויותר את אורח החיים המסורתי.