'מצבות המגפיים' של ברדיטשב היוו הקדמה מתאימה לביקור בעיירה ששמה הפך למותג חסידי, וכמעט כל תושביה ערב השואה היו יהודים

בגיליון הקודם יכולתם לקרוא על פרויקט 'מסע אל המורשת היהודית' של מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ששולח משלחות של סטודנטים מכל רחבי הארץ, ממגוון דיסציפלינות, לחקור, לתעד ולשמר את המורשת היהודית בקהילות יהודיות בתפוצות. זכיתי להיות חבר במשלחת שיצאה לצ'רנוביץ שבאוקראינה בקיץ 2009, ובמסגרתה להיות חלק מקבוצה קטנה שתיעדה את אתרי המורשת היהודית בעיירה האוקראינית ויז'ניץ, השוכנת מדרום מערב לצ'רנוביץ.

עם חברי המשלחת נמנו סטודנטים לתואר ראשון ולתואר שני משלל תחומים אקדמיים: אדריכלות, צילום, לימודי דת, תאטרון, היסטוריה, קולנוע ועוד, כאשר המכנה המשותף לכולם היה העניין במורשת, בהיסטוריה ובתרבות היהודיים.

באמצע אוגוסט נחתנו בקייב, וממנה יצאנו למסע על פני נופיה של אוקראינה העירונית והכפרית, המלאה אבני דרך יהודיות: ברדיצ'ב, שבה בית קברות יהודי מיוחד במינו, הן בשל המצבות המונחות על הקרקע בדרך שיוצרת מעין מגף שכוב, והן בשל ה'אוהל' שבו קבור סנגורם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיצ'ב; מז'יבוז', עיירת ספר שבה מצויה מצודה מראשית העת החדשה, ובה נמצא גם קברו של רבי ישראל בעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות. העיירה מתהדרת ברחוב שקרוי על שמו בעברית ומאכלס מספר ישיבות, בתי כנסת קטנים, ואכסניות לחסידים שעולים לרגל לקברו; סדיגורה, עיירה שנבלעה כיום בצ'רנוביץ' ונעלם ממנה כל זכר ליהדותה, אולם בתחילת המאה העשרים היא נחשבה לעיר בעלת אחוז היהודים הגבוה ביותר באזור, והייתה מרכז חסידי חשוב שבו ניצבו ארמונו וחצרו של רבי ישראל מרוז'ין, מן המנהיגים הבולטים של הדור השלישי לחסידות. כיום החצר נטושה ומלאה שברים של בקבוקי אלכוהול.

לאחר יום בצ'רנוביץ יצאנו לעבר ויז'ניץ וקיטוב – ספק כפרים ספק עיירות מנומנמות דרומית מערבית לצ'רנוביץ, בשיפולים המזרחיים של הקרפטים. שתי העיירות אינן מסגירות את עברן היהודי העשיר. רק כאשר מסיירים בבתי הקברות היהודיים, הגדולים והצפופים, מגלים את ממדי הקהילות שחיו כאן ואת החיים התוססים שהתנהלו ברחובות.

בוויז'ניץ סיירנו בליוויו של סשה טאושר, היהודי האחרון בעיירה, ושמענו הסברים על החסידות המפוארת ששגשגה במקום ועל קהילה יהודית מגוונת וגדולה שבשיאה היוותה כתשעים אחוזים מתושבי העיירה. דבריו נשמעו תלושים מהמציאות: עיר השדה הכפרית והפסטורלית, נטולת המאפיינים היהודיים, נראתה מנותקת לחלוטין מהסיפורים על עיירה יהודית תוססת. דווקא הפער גירה את הסקרנות, והעמיד בפנינו אתגר להסיר את האבק מהעבר היהודי ולחשוף אותו מתוך הקיים. זו  הייתה המשימה שלנו: שמונה סטודנטים, שתי מתורגמניות, ושורה של קצוות חוט – מבנים, אנשים, זיכרונות.

מקורות המידע שעמדו לפנינו היו מועטים, לא הייתה לנו מפה עדכנית או היסטורית של העיירה, וכל המוסדות הציבוריים היהודיים הוסבו בתקופת השלטון הסובייטי למבני ציבור סובייטיים חסרי שיוך דתי. עשינו כמיטב יכולתנו: פקדנו את בית הקברות היהודי, ערכנו ראיונות עם קשישי העיירה, בחנו מבנים ששימשו בעבר את הקהילה היהודית, פקדנו את הארכיון של מחוז בוקובינה, ערכנו מדידות, שרטטנו מפות ועיבדנו את המידע שהצלחנו לדלות. כל זאת על מנת לנסות לבנות מפיסות המידע שחשפנו פסיפס שייתן לנו אולי שמץ של מושג איך נראו החיים היהודיים בוויז'ניץ.

לאחר כמה שעות של שיטוטים, צילומים והכרת השטח דרך הרגלים, נפגשנו בשוק המקומי לארוחת צהריים ולהחלפת רשמים. חיבור המסקנות של צוות המיפוי ושל צוות הראיונות העלה תמונה מעניינת: מבנים ששימשו בעבר נקודות מפתח של החיים הדתיים – בית הכנסת, בית הרב ועוד – ממוקמים כולם בלב העיירה, סמוך לכיכר שבעבר שימשה שוק אזורי שאליו נהרו סוחרים וקונים מכל האזור. למעשה, מרכז הקהילה היה מרכז העיירה; מרכז החיים הדתיים היה גם מרכז החיים הכלכליים של האזור כולו. החצר החסידית שהיוותה את המרכז של חסידות ויז'ניץ עד מלחמת העולם הראשונה, ממוקמת כמאה מטרים בלבד מהכיכר המרכזית של העיירה, שחוברה לחצר החסידית באמצעות שביל ישיר.

במרכז העיירה פעלו לא פחות משמונה בתי כנסת, שנבדלו זה מזה בחתכים מקצועיים של חבריהם או בהשתייכותם לזרמים שונים, וכך הצטיירה בפנינו ההטרוגניות של החברה היהודית המקומית.