הרבה לפני 'בר גיורא' ו'השומר', פעלה בירושלים – לפי המסורת משפחת ריבלין – 'הגווארדיה הירושלמית', כוח מגן וכוח משימה שהציל את יהודי העיר מתגרת ידם של שודדים ופורעים. עליית תלמידי הגר"א הניעה גם פעילות זו

מדברי ימי היישוב העברי בארץ ישראל בעת החדשה, ומתולדות הכוח הצבאי היהודי, כמעט נמחה זכרה של 'הגווארדיה הירושלמית' – ארגון שמירה שפעל בירושלים מהעשור הראשון של המאה ה-19 עד 1879. ניתן לראות בארגון זה נחשון שמבשר את התפתחות כוח המגן של היישוב היהודי בארץ. המחקר ההיסטורי השיטתי טרם התחקה אחר סיפורה של הגווארדיה הירושלמית, ומתייחסים לפעילותה כעלילות ממחוזות הפולקלור של זקני ירושלים.

אבל מספר מקורות של בני היישוב הישן, מענפיה של משפחת ריבלין, טוענים שלא מדובר בקוריוז. אדרבה, לשיטתם היה זה ארגון ממוסד, מתוקן וממומן, שעשייתו תועדה בדו"חות חשבונאיים בספרי הגבאות של הכוללים, בפנקסי הקהילה ובמסמכים שגנוזים בארכיון הוועד הכללי. פעילותו המבצעית של הארגון סייעה ליהודי ירושלים בימי מרד הפלאחים ב-1834. הגווארדיה הייתה אחד הארגונים הבינעדתיים הראשונים בירושלים המפולגת והשסועה, וחבריה היו ספרדים ואשכנזים מהשכונות שבין החומות ומהשכונות החדשות שמחוצה להן. בני היישוב הישן והחדש פעלו בארגון יחד.

 

שערי צדק

ארגון 'בר גיורא', שהוקם בסוכות תרע"ח (1907), נחשב לגרעין שממנו התפתחה לימים מערכת הביטחון ('השומר', 'ההגנה' וצה"ל). אולם לא אלה פני הדברים, שכן כבר בעשור השני של מאה ה-19 נוסדה בירושלים חברת השמירה – הגווארדיה – שנועדה להגן על יהודי היישוב הישן. עם ייסודו נקרא הארגון 'שערי צדק', כראשי תיבות למלים: שמירה, עבודה, רפואה, ישועה, צורכי ציבור, דברי קודש. ואכן בתחילת דרכו, בהנהגתו של הרב הלל ריבלין, מטרות הארגון היו ציבוריות כלליות: שתילת כרמי זיתים ומטעי שקדים בקרבת מערת שמעון הצדיק, בשטח שלימים הוקמה עליו השכונה הערבית שייח' ג'ראח, ניקוז מקווי מעופשים במקוואות, ועוד. בהמשך, נוכח ההתנכלויות של כנופיות השוד הערביות לעולים החדשים מתלמידי הגר"א ומחצרות החסידים, שמצאו בהם טרף קל לשלל ולאונס, התמקדה הגווארדיה במשימות אבטחה וביטחון.

במרוצת הדורות סופרו מעללי הגווארדיה כמעשי נסים אפופי הוד, מה שגרם ברבות השנים לנימת לגלוג מסוימת כלפי הארגון. אפשר שגם השפה המליצית שבה תוארו הדברים שיוותה להם אופי ארכאי. בספר 'תקנות מאה שערים', שיצא לאור בשנת תרל"ד (1934), נכתב בלשון התקופה:

עד העת ההיא לא הרהיב איש יהודי את נפשו לצאת את החומה ולחוץ, כי אך עשרה צעדים אשר הלך האיש משערי העיר וחוצה הייתה סכנה איומה מרחפת על ראשו, וסביב ירושלים על כל מגרשיה הייתה תוהו ובוהו ונשקף על פני הישימון, ואך שודדי יום כמלאכי משחית נראו לפעמים על פני הכפים והצורים הנוראים אשר שממת עולם עליהם.

התיישבותם של תשעת תלמידי הגר"א הראשונים ברובע היהודי בירושלים בסוף שנת תקע"א (1811) מציינת את חידושה של הקהילה האשכנזית בעיר. בהיעדר עשירי למניין התפללו התשעה בכולל האשכנזי שהקימו בצירוף ספר תורה לקהלם. עם התיישבותם ייסדו אנשי הכולל האשכנזי את חברת 'אנשי הגווארדיה' במטרה להגן על עצמם מפני התנפלויות ומעשי שוד ורצח של ערבים בדואים ודרוזים פראים, מפני מעשי שוד וגנבה של ערבים מקומיים, וכן מפני מעשי סדום, שהיו מעשים שבכל יום בתקופה ההיא, כפי שכותב אלעזר הורוביץ בספרו 'מוסד היסוד'.

משנת תרכ"ח (1866) ואילך, עם ראשית בניינן של השכונות שמחוץ לחומה, פעלה השמירה היהודית יומם ולילה. פרופ' יוסף יואל ריבלין, שליקט בספרו 'תולדות שכונת מאה שערים' מסיפורי זקני ירושלים, הביא את עדותו של הרב כלב לוינסון (ובכתיב התקופה ההיא לעווינזאהן) שתיאר "דברים מזעזעים על דבר הפעולות הכבירות והנועזות של אנשי הגווארדיה היהודית בימים ההם". בין השאר סיפר לוינסון:

בין הגיבורים אמיצי הלב שנלחמו בערבים הצטיין ר' גדליה בקר שמאימתו פחתו ההתנפלויות. הוא היה בעל כוח שנוהג היה לתפוס את הגנבים, להכניסם בעצם היום לעין כל לבית המרחץ, לטבול רצועה דקה במי המקווה ולהצליף עליהם, עד שנפלה חתתו על כל הגנבים בסביבה.