בלשון פשוטה ואישית מספר איש הטלוויזיה הוותיק את סיפורו האישי סביב שני מוקדים: חייו בצל היותו בנו של אב"א אחימאיר – ממנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית שהיה מנודה פוליטית בחברה שנשלטה על ידי הציונים הסוציאליסטים; וחייו המקצועיים כאיש רדיו וטלוויזיה במשך כחמישה עשורים. הספר מחולק בין שני המוקדים, אך אפשר לחוש היטב את השפעתם ההדדית, והמתח ביניהם מקרין על דמותו של אחימאיר כפי שהיא עולה מהספר. הזהות האישית מתוארת כפצע כואב, אך היא אינה הופכת לתסכול נקמני אצל אחימאיר שהפך לאיש תקשורת שהקפיד לשמור על ממלכתיות ואיזון. המתח הזה יוצר את מה שנהוג לכנות הדר בית"רי, המאפיין רבים מאישי הציבור שהיו דור שני לפעילים רוויזיוניסטים בולטים, וחלקם אף כונו נסיכים. ההדר הזה התבטא בהתעלות מעל לפגיעה האישית והפוליטית. לכאורה יש בצעד זה ויתור על הביטוי העצמי שהפך להיות חשוב כל כך בזירה הציבורית, אך נדמה שדווקא הוויתור וההתעלות משווים לאחימאיר טון אישי מאוד, והקוראים יכולים לדמיין אותו בקולו המוכר של אחימאיר.

בתאטרון נעשה לעתים שימוש דרמטי בפער בין מה שיודעות הדמויות לבין מה שיודעים הצופים. ברומן של פויכטוונגר נוצר פער היסטורי בין מה שידעו המחבר והדמויות ההיסטוריות שעליהן כתב ב-1933 לבין מה שיודעים הקוראים. פער זה מתבטא בתמיהה הרווחת איך ייתכן שאנשים לא ראו את המתרגש עליהם ולא עזבו את גרמניה. הרומן מלווה את משפחת אופרמן היהודית מברלין בשנה שבה עלו הנאצים לשלטון. מדובר במשפחה אמידה בעלת רשת חנויות לממכר רהיטים, משפחה משכילה ותרבותית שעל בניה נמנים רופא בעל שם ומבקר ספרות אנין, משפחה של פטריוטים גרמנים המוקירים את התרבות הגבוהה של ארצם. האופרמנים משתאים לנוכח ההתבהמות התרבותית של ארצם, ונאחזים בערכי הצדק והאמת הגרמניים ובשפה הגרמנית הגבוהה. הם מסרבים לקבל כגזרת גורל את תרבות האלימות והשקר ואת הגרמנית הגרועה שבה נכתב 'מיין קאמפף'. האירועים המזעזעים המתוארים בספר אינם שואת יהודי אירופה – שהחלה רק שש שנים לאחר כתיבתו – אלא האירועים שנלוו לעליית הנאצים לשלטון. נקודת מבטו של פויכטוונגר על דמויותיו היא ביקורתית, אך גם אמפתית. בימים שקדמו למינויו של היטלר לקנצלר יצא פויכטוונגר – סופר יהודי וחוקר ספרות מגרמניה – לסדרת הרצאות בארצות הברית בלוויית אשתו, ולא העלה על דעתו שלא ישוב לגרמניה לעולם.